Page 473 - טהרה תודעה וחברה - מושגי טומאה וטהרה במשנת הרמב"ם
P. 473

‫ קרלפ ותרהעה ׀ ‪441‬‬

‫ַההּוא ְו ִה ְכַר ִּתי ֹאתֹו ִמ ֶּקֶרב ַעּמֹו]" (שם כ‪,‬ג; ושם‪ַ :‬ו ֲא ִני ֶא ֵּתן ֶאת ָּפ ַני‪ .‬וראו שם‪,‬ו)‪ .‬לשון כזה‬
‫לא נאמר במצווה נוספת מלבד עבודה זרה ואכילת דם‪ ,‬משום שאכילתו הובילה למין‬
‫עבודה זרה‪ ,‬שהוא פולחן השדים [‪ .]...‬עקב כך ציווה יתעלה שכל חיה ועוף שמותר‬
‫לאכול את בשרם‪ ,‬אם יישחט יכוסה דמו בעפר כדי שלא יתאספו עליו לאכול סביבו‪ .‬וכך‬
‫הושגה המטרה ונשלמה הכוונה להפר האחוה בין אחוזי השד באמת (=המשוגעים) לבין‬
‫ׁ ֵשדיהם"‪ .‬לזיקה בין המת לאכילת הדם בתרבות יוון‪ ,‬ראו שמש‪ ,‬אבלות במקרא‪ ,‬עמ' ‪.64‬‬
‫‪ .	117‬הרמב"ם לא זיהה אותם‪ .‬לזיהוים על פי רס"ג‪ ,‬כולל איורים‪ ,‬ראו שאר אבות הטומאות‬

                                     ‫ד‪,‬א‪ .‬לזיהוי בימינו‪ ,‬ראו עמר‪ ,‬שמונת השרצים‪.‬‬
‫‪ 	.118‬וכן פה"מ‪ ,‬הקדמה לסדר טהרות‪" :‬ושאר השקצים והרמשים כגון הצפרדעים ומיני צב‬

                       ‫השריון והאפעה והנחשים ודומיהן הכול טהור ואינו מטמא"‪.‬‬
                                               ‫‪ .	119‬ראו מילגרום‪ ,‬שקץ וטמא‪ ,‬עמ' ‪.424‬‬

‫‪ .	120‬סנהדרין יט‪,‬ד מצוות פג־פה‪ .‬לעניין התשובה‪ ,‬ראו הלכות תשובה א‪,‬ד‪" :2‬תשובה תולה‪,‬‬
                                                           ‫ויום הכיפורים מכפר"‪.‬‬

‫‪ .	121‬מילגרום מעיר שזה לפי הדגם של משנה סנהדרין ט‪,‬ו‪ ,‬והרמב"ם פוסק כן בביאת‬
‫המקדש‪,‬ד‪,‬ב‪ַ " :‬אף ַעל ִּפי ֶׁש ִאם ָע ַבד ְּב ֻט ְמ ָאה ֵאינֹו ַח ָּיב ְּב ֵבית ִּדין ֶאָּלא ַמ ְלקּות‪ֶ ,‬א ָחיו‬
‫ַהּ ֹכ ֲה ִנים ֹלא ָהיּו ְמ ִבי ִאין אֹותֹו ְל ֵבית ִּדין‪ֶ ,‬אָּלא מֹו ִצי ִאין אֹותֹו ַלחּוץ ּופֹו ְצ ִעין ֶאת ֹמחֹו ְּב ָי ָדן‪,‬‬

                                                         ‫ְו ֵאין ְמ ַמ ִחין ֲע ֵלי ֶהן ְּב ָכְך"‪.‬‬
‫‪ .	122‬על פי פירוש דעת מקרא‪ ,‬ישעיהו‪ ,‬עמ' תרצד‪ .‬הפירוש שמדובר בכוהנת לעבודה זרה‪,‬‬
‫ואולי אפילו בזנות‪ ,‬מבוסס על הקרי "אחת"‪ ,‬אך לפי הכתיב "אחד"‪ ,‬אפשר שמדובר‬

                                                              ‫בכוהן לעבודה זרה‪.‬‬
‫‪ 	.123‬ראוי לעיין גם בדברי הרמב"ם לעניין עבודת "חובר חבר"‪ ,‬המגדיר אותה בעבודה זרה‬
‫יא‪,‬י‪ .‬וזה לשונו‪ֵ " :‬אי ֶזה הּוא חֹו ֵבר? ֶזה ֶׁשְּמ ַדֵּבר ִּב ְד ָבִרים ֶׁש ֵאי ָנן ְלׁשֹון ַעם‪ְ ,‬ו ֵאין ָל ֶהן ִע ְנ ָין‪,‬‬
‫ּו ַמ ֲע ֶלה ַעל ַּד ְעּתֹו ְּב ִס ְכלּותֹו ֶׁשאֹו ָתן ַה ְּד ָבִרים מֹו ִעי ִלין‪ַ ,‬עד ֶׁש ֵהן אֹו ְמִרים ֶׁש ָהאֹו ֵמר ָּכְך ְו ָכְך‬
‫ַעל ַהָּנ ָחׁש אֹו ַעל ָה ַע ְקָרב ֵאינֹו ַמ ִּזיק‪ְ ,‬ו ָהאֹו ֵמר ָּכְך ְו ָכְך ַעל ָה ִאיׁש ֵאינֹו ִנּזֹוק ֵמ ֶהן‪ְ ,‬ואֹו ֵחז‬
‫ְּב ָידֹו ְּב ֵעת ֶׁשְּמ ַדֵּבר ַמ ְפ ֵּת ַח אֹו ֶס ַלע‪ְ ,‬ו ַכּיֹו ֵצא ַּב ְּד ָבִרים ָה ֵאּלּו – ַהּ ֹכל ָאסּור‪ְ .‬ו ַהחֹו ֵבר ַע ְצמֹו‬
‫ֶׁשּיֹא ַחז ְּב ָידֹו ְּכלּום אֹו ֶׁש ָעָׂשה ַמ ֲעֶׂשה ִעם ִּדּבּורֹו‪ֲ ,‬א ִפּלּו ֶהְר ָאה ְּב ֶא ְצָּבעֹו – ֲהֵרי ֶזה לֹו ֶקה‪,‬‬
‫ֶׁשֶּנ ֱא ַמר‪ֹ' :‬לא ִיָּמ ֵצא ְבָך [‪ְ ]...‬וחֹ ֵבר ָח ֶבר' (דברים יח‪,‬י־יא)"‪ .‬ונשאלת השאלה‪ :‬אם מדובר‬
‫באיש המתעסק עם בעלי חיים ארסיים ומנטרל אותם (בכוח היפנוטי?) כחלק ממעשי‬
‫עבודה זרה‪ ,‬מדוע לפי שיטה זו אין בעלי החיים נחשבים טמאים? יש לומר שיש כמה‬
‫תשובות בדבר‪ :‬דבר ראשון‪ ,‬לא משתמשים בהם‪ ,‬כגון באכילתם או במגעם‪ ,‬אלא להפך‪,‬‬
‫מנטרלים את כוחם; דבר שני‪ ,‬לא ברור שמדברים אל החיה‪ ,‬אלא על החיה; דבר שלישי‪,‬‬
‫הרמב"ם מדגיש שאינו יודע בדיוק מה מעשיו של החובר‪ ,‬אם מדבר על החיה הארסית‬
‫או על האדם המוכש‪ .‬וכן הוא אומר בספר המצוות‪ ,‬מצווה לה‪" :‬האומר עליהם [על‬
‫הנחש או העקרב] אותם הדברים כדי שלא יעקצוהו‪ ,‬או יאמר על מקום עקיצתם כדי‬

                                                                 ‫להשקיע הכאב"‪.‬‬
‫‪ 	.124‬גם הפסוקים שלפניו‪ ,‬עוסקים בקורבנות שבגלל הנסיבות הרעות של הקרבתם‪ ,‬נחשבו‬
‫כמרוחקים‪ׁ" :‬שֹו ֵחט ַהּׁשֹור – [נחשב כ] ַמֵּכה ִאיׁש‪ ,‬זֹו ֵב ַח ַהׂ ֶּשה – ֹעֵרף ֶּכ ֶלב‪ַ ,‬מ ֲע ֵלה ִמ ְנ ָחה –‬

                                 ‫ַּדם ֲח ִזיר‪ַ ,‬מ ְזִּכיר ְלבֹ ָנה – ְמ ָבֵרְך ָאֶון" (ישעיהו סו‪,‬ג)‪.‬‬
‫‪ 	.125‬להבנת המונחים‪ ,‬עיינו לעיל‪ ,‬פרק שלישי‪" ,‬טומאה אינה פגם מוסרי‪ ,‬והיא חלה רק מול‬

                                                                         ‫קודש"‪.‬‬
   468   469   470   471   472   473   474   475   476   477   478