Page 324 - טהרה תודעה וחברה - מושגי טומאה וטהרה במשנת הרמב"ם
P. 324

‫‪ 292‬׀ טהרה תודעה וחברה‪ :‬תפיסת הטומאה והטהרה של הרמב"ם‬

‫ההרחקה מקיום יחסי אישות בתדירות גבוהה‪" ,‬כתרנגול"‪ 47,‬אף אלו‬
                   ‫המותרים‪ ,‬נמצאת ביסוד תקנת הטבילה שתיקן עזרא‪48:‬‬

       ‫ֵאין ַ ּד ַעת ֲח ָכ ִמים נ ֹו ָחה ִמ ִּמי ׁ ֶשה ּוא ַמ ְר ֶּבה ְּב ַת ׁ ְש ִמי ׁש ַה ִּמ ָּטה‪ְ ,‬ו ִי ְה ֶיה ָמצ ּוי‬
       ‫ֵא ֶצל ִא ׁ ְש ּת ֹו ָּת ִמיד ַּכ ַּת ְר ְנג ֹול‪ּ ,‬ו ָפג ּום ה ּוא ַעד ְמ ֹאד‪ּ ,‬ו ַמ ֲע ֵ ׂשה ּב ּו ִרים; ֶא ָּלא‬
       ‫ָּכל ַה ְּמ ַמ ֵעט ְּב ַת ׁ ְש ִמי ׁש – ְמ ׁ ֻש ָּבח‪ְ ,‬וה ּוא ׁ ֶש ּלֹא ְי ַב ֵּטל ע ֹו ָנה ֶא ָּלא ִמ ַ ּד ַעת‬
       ‫ִא ׁ ְש ּת ֹו‪ְ .‬ולֹא ִּת ְּקנ ּו ָּב ִרא ׁש ֹו ָנה ְל ַב ֲע ֵלי ְק ָר ִיין ׁ ֶש ּלֹא ִי ְק ְרא ּו ַּב ּת ֹו ָרה ַעד ׁ ֶש ִ ּי ְט ּ ֹבל ּו‪,‬‬

                               ‫ֶא ָּלא ְּכ ֵדי ְל ַמ ֵעט ְּב ַת ׁ ְש ִמי ׁש ַה ִּמ ָּטה‪( .‬איסורי ביאה כא‪,‬יא)‬

              ‫במורה הנבוכים ‪ -‬חוש המישוש הוא בגדר חרפה‬

‫במורה הנבוכים‪ ,‬משתקף יחס קיצוני מאוד למיניות‪ .‬ארבע פעמים הרמב"ם‬
‫אומר כי חוש המישוש הוא בגדר חרפה לאדם‪ .‬נביא את ארבעת האזכורים‬
‫ונתייחס במיוחד להקשרם‪ .‬בשלב זה‪ ,‬אציין רק שההיגדים הללו נזכרים בו‬

                ‫בזיקה לנבואה‪ ,‬ובהמשך דברי אעמוד על משמעות הדבר‪.‬‬

                               ‫האזכור הראשון‪ :‬מתנאי הנבואה‬

‫האזכור הראשון בא בדברי הרמב"ם בעניין התכונות הדרושות לאדם כדי‬
                                        ‫שישתלם לשיאו בזיקה לנבואה‪:‬‬

       ‫ואחר כך קנה האדם הזה דעת וחכמה עד שיצא מן הכוח אל הפועל‪ ,‬ונעשו‬
       ‫לו ׂשכל אנושי באופן מושלם וגמור‪ ,‬ומידות אנושיות טהורות ומאוזנות‪,‬‬
       ‫וכל תשוקותיו יהיו לידיעת סודות המציאות הזו והכרת סיבותיה‪ ,‬ומחשבתו‬
       ‫פונה תמיד אל הדברים הנשגבים‪ ,‬ואין הוא מתעניין אלא בהכרת האלוה‬
       ‫וההתבוננות בפעולותיו ומה שראוי להאמין בכך; והשבית את מחשבותיו‬
       ‫וביטל את תשוקתו לדברים הבהמיים‪ ,‬כלומר העדפת הנאת האכילה‬
       ‫והשתייה ויחסי המין‪ ,‬כללו של דבר‪ :‬חוש המישוש‪ ,‬שאריסטו ביאר‬
       ‫ב"אתיקה" ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו‪ .‬וכמה נאה מה שאמר‪,‬‬
       ‫וכמה נכון שהוא חרפה‪ ,‬כי הוא לנו באשר אנו בעלי חיים ותו לא‪ ,‬כשאר‬
       ‫הבהמות‪ ,‬ואין בו כלום מעניין האנושיות‪ .‬ואילו שאר הנאות החושים‪ ,‬כמו‬
       ‫הריח והשמיעה והראייה‪ ,‬הרי אף על פי שהן גופניות‪ ,‬יש בהן לעתים‬

                              ‫הנאה לאדם באשר הוא אדם‪ ,‬כמו שביאר אריסטו‪.‬‬
       ‫התגלגלנו לדבר על מה שאינו מן המטרה אך יש בו צורך עבורה‪ ,‬כי‬
       ‫רוב מחשבותיהם של המצטיינים מאנשי החכמה טרודות בהנאות‬
       ‫החוש הזה והם משתוקקים אליו‪ ,‬ועם זאת הם מתפלאים מדוע אין הם‬

                                 ‫מתנבאים‪ ,‬אם הנבואה היא טבעית‪( .‬מו"נ ב‪,‬לו‪)7-6‬‬
   319   320   321   322   323   324   325   326   327   328   329