Page 119 - טהרה תודעה וחברה - מושגי טומאה וטהרה במשנת הרמב"ם
P. 119

‫ קרפפ ‪ :‬הרהט רפסבש תלכוהב תקפתמשה תיתרכהה הסיפתה ׀ ‪87‬‬

‫הדם המטמא הוא דם הנראה באופן טבעי‪ ,‬אבל אם האישה החדירה שפופרת‬
‫(צינורית) לנרתיקה וראתה בה דם‪ ,‬אין הדם הזה מטמא‪ 102.‬האישה טמאה‬
‫טומאת לידה‪ ,‬אם נולד הוולד בלידה טבעית‪ ,‬אבל אם נולד בניתוח קיסרי‪,‬‬
‫"יוצא דופן" בלשון ההלכה‪ ,‬אף על פי שהדם עצמו טמא‪ ,‬אינה טמאה טומאת‬
‫לידה (מטמאי משכב ומושב א‪,‬ט)‪ .‬כלומר אף על פי שהתופעה הפיזיולוגית מתקיימת‬

 ‫וזהה בשני מיני הלידה‪ ,‬אין הטומאה נקבעת על פיה‪ ,‬וזה בגדר נומינליזם‪.‬‬
‫חשוב להבין גם כאן שהלכות המתייחסות לדם הנידה עוסקות בדבר פיזי‬
‫(ובייחוד בהבחנה בין דם נידות במחזור החודשי לבין דם מכה‪ 103,‬פציעה‬
‫בדופן הנרתיק‪ ,‬שאינו מטמא כמו כל יציאת דם רגילה)‪ .‬עם זאת‪ ,‬ההבחנה‬
‫שלא הפיזי קובע‪ ,‬אלא המטפיזי‪ ,‬היא המעניקה לטומאה ולטהרה את ההיבט‬
‫המחשבתי‪ .‬אין מדובר באמביוולנטיות של הטומאה‪ ,‬אלא במטפיזיקה‬

                        ‫הנשענת על הפיזיקה‪ ,‬ובוחרת מה להדגיש בה‪104.‬‬

                                               ‫ח‪ .‬טומאת צרעת‬

‫טומאה החלה על הדומם‪ ,‬כמו צרעת הבית או הבגד‪ ,‬היא חריגה ביותר‪,‬‬
‫ולדעת הרמב"ם הופעתן "אינו ממנהגו של עולם‪ ,‬אלא אות ופלא היה‬
‫בישראל" (צרעת טז‪,‬י)‪ .‬ריה"ל סבור שכל הטומאות יסודן בהרחקה מן המוות‪,‬‬
‫והיות והמצורע חשוב כמת‪ 105,‬לכן הרחיקה אותנו התורה ממנו‪ .‬ואילו‬
‫הרמב"ם מדגיש גם במורה הנבוכים וגם במשנה תורה שהצרעת הניסית‪,‬‬
‫הבאה לאחר צרעת הבגד והבית‪ ,‬באה על לשון הרע‪ 106,‬שהיא מחלה‬
‫חברתית‪ ,‬ולכן תיקונה בא באמצעות הרחקה חברתית‪ .‬נראה שהרמב"ם ראה‬
‫בצרעת האדם מחלה טבעית‪ ,‬שהרי הוא אומר ש"הצרעת מידבקת‪ ,‬וכל בני‬
‫האדם נגעלים ממנה"‪ 107,‬כלומר שמראה הצרעת מעורר גועל‪ ,‬והיא נחשבת‬
‫אף כמום‪ ,‬עד שלפעמים אינו מאפשר אפילו להשתמש בעבד שנצטרע‪108.‬‬
‫מכל מקום‪ ,‬ההקשר הרפואי שניתן לצרעת בזמנו של הרמב"ם רק מחזק את‬
‫העובדה שהצרעת היא מחלה‪ ,‬ולא המחלה מטמאת‪ ,‬ואף לא הסימפטומים‬

      ‫המעוררים גועל‪ ,‬אלא הקביעה של הסמכות הכוהנית היא המטמאת‪:‬‬

       ‫ַאף ַעל ִּפי ׁ ֶש ַה ּכֹל ְּכ ׁ ֵש ִרין ִל ְרא ֹות ְנ ָג ִעים [=נגעי צרעת]‪ַ ,‬ה ּ ֻט ְמ ָאה ְו ַה ַּט ֲה ָרה‬
       ‫ְּתל ּו ָיה ַּב ּכֹ ֵהן‪ֵּ .‬כי ַצד? ּכֹ ֵהן ׁ ֶש ֵאינ ֹו י ֹו ֵד ַע ִל ְרא ֹות ‑ ֶה ָח ָכם ר ֹו ֵאה ּו‪ְ ,‬וא ֹו ֵמר‬
       ‫ל ֹו ' ֱא ֹמר ָט ֵמא'‪ְ ,‬ו ַה ּכֹ ֵהן א ֹו ֵמר ' ָט ֵמא'; ' ֱא ֹמר ָטה ֹור'‪ְ ,‬ו ַה ּכֹ ֵהן א ֹו ֵמר ' ָטה ֹור';‬
       ‫' ַה ְס ִּגיר ֹו'‪ְ ,‬וה ּוא ַמ ְס ִּגיר ֹו‪ֶ ׁ ,‬ש ֶּנ ֱא ַמר‪ְ " :‬ו ַעל ִּפי ֶהם ִי ְה ֶיה ָּכל ִריב ְו ָכל ָנ ַגע" (דברים‬
       ‫כא‪,‬ה)‪ֲ .‬א ִפ ּל ּו ָה ָיה ַה ּכֹ ֵהן ָק ָטן א ֹו ׁש ֹו ֶטה‪ֶ ,‬ה ָח ָכם א ֹו ֵמר ל ֹו‪ְ ,‬וה ּוא ַמ ְח ִליט [=קובע‬

            ‫שהצרעת מוחלטת] א ֹו ַמ ְס ִּגיר [=הסגר זמני] א ֹו ּפ ֹו ֵטר (טומאת צרעת ט‪,‬ב)‪.‬‬
   114   115   116   117   118   119   120   121   122   123   124