Page 123 - טהרה תודעה וחברה - מושגי טומאה וטהרה במשנת הרמב"ם
P. 123

‫ קרפפ ‪ :‬הרהט רפסבש תלכוהב תקפתמשה תיתרכהה הסיפתה ׀ ‪91‬‬

‫האדם‪ .‬והרמב"ם מבאר את הדברים בלשון זה בהלכות פרה אדומה (א‪,‬ז‪:)6‬‬
‫" ִה ְכ ִני ָסּה ְלִר ְב ָקה [=לחבורת בקר] ְו ָדָׁשה ֵמ ֵא ֶלי ָה – ְּכֵׁשָרה‪ִ .‬ה ְכ ִני ָסה ְּכ ֵדי ֶׁש ִּתי ַנק‬
‫ְו ָתדּוׁש – ְּפסּו ָלה‪ֶׁ ,‬ש ֲהֵרי ָעָׂשת [=עשתה] ִלְרצֹונֹו‪ְ .‬ו ֵכן ָּכל ַּכּיֹו ֵצא ָּב ֶזה"‪ .‬פסלות‬
‫הפרה לענייני קודש אינה מחייבת מבחינה משפטית‪ ,‬שהרי אין מחייבים‬
‫בדיני אדם על מחשבה בלבד בלא עשיית מעשה‪ ,‬כדברי רש"י (גטין נג‪,‬א)‪ ,‬אף‬

                              ‫על פי שרובץ עליו עוון‪ .‬כאן זהו נזק עקיף‪.‬‬
‫ההבחנה הנוספת היא בין נזק שעשה האדם רק במחשבה‪ ,‬כגון ש" ִה ִּסי ַח‬
‫ַּד ְעּתֹו ִמֵּמי ַחָּטאת"‪ ,‬כשלא השגיח על מי החטאת משעה שמילא את המים‬
‫כדי לקדש אותם למי חטאת ועד שנתן בהם את האפר‪ ,‬שאם אין להם שמירה‪,‬‬
‫הם נפסלים‪ ,‬שאף אם עשה זאת במזיד‪ ,‬אינו נענש במערכת המשפט האנושית‬
‫אלא "בדיני שמים"‪ .‬גם כאן‪ ,‬תקנתם של חכמים רק מדגישה את הפער בין‬

                  ‫המוחשי לבין הניכר‪ ,‬ובין המופשט והנתון לבין הציווי‪.‬‬

                                                       ‫י‪ .‬בעלות‬

‫בדוגמה הקודמת‪ ,‬ראינו את מגבלת התשלום על גרימת טומאה לטהרות‪ .‬כאן‬
‫נביא דוגמה למקרה שהטומאה אינה חלה בו‪ .‬המגבלות על היכולת להחיל‬
‫טומאה מצביעות על אופייה כמצב לא ממשי‪ ,‬כך שגרימת הטומאה נקבעת‬
‫גם על פי הבעלות‪ ,‬שהיא בוודאי מוסכמה חברתית שאינה ממשית‪ ,‬או בלשונו‬
‫של הרמב"ם בדבר השלימות הראשונה‪ ,‬שלימות הקניין‪" :‬בשלמות זו אין‬
‫שום חיבור בינה ובין אותו אדם‪ ,‬אלא היא יחס כלשהו‪ ,‬שרוב ההנאה ממנו‬
‫היא דמיון גרידא‪ ,‬כלומר‪' :‬זה ביתי' ו'זה עבדי' ו'הכסף הזה שלי' ו'אלה הם‬

                                                ‫אנשי צבאי'" (מו"נ ג‪,‬נד‪.)5‬‬
‫ההלכה הבאה עוסקת בשדה שנחרש בה קבר‪ ,‬ונתפזרו בה עצמות המת‪,‬‬

                                          ‫המכונה במשנה "בית הפרס"‪:‬‬

       ‫ַהח ֹו ֵר ׁש ֶאת ַה ֶּק ֶבר ְּב ָ ׂש ֶדה ׁ ֶש ֵאי ָנ ּה ׁ ֶש ּל ֹו ‑ ֵאינ ֹו ע ֹו ֶ ׂשה ֵּבית ַה ְּפ ָרס‪ֶ ׁ ,‬ש ֵאין‬
       ‫ָא ָדם א ֹו ֵסר ָ ּד ָבר ׁ ֶש ֵאינ ֹו ׁ ֶש ּל ֹו‪ֲ .‬א ִפ ּל ּו ׁ ֻש ָּתף א ֹו ָא ִריס א ֹו ַא ִּפ ְטר ֹו ּפ ֹוס ֵאינ ֹו‬
       ‫ע ֹו ֶ ׂשה ֵּבית ַה ְּפ ָרס‪ָ .‬ח ַר ׁש ֶק ֶבר ְּב ָ ׂש ֶדה ׁ ֶש ּל ֹו ְו ׁ ֶש ַּל ֲח ֵבר ֹו ְּכ ַא ַחת ‑ ׁ ֶש ּל ֹו ע ֹו ֶ ׂשה‬
       ‫ֵּבית ַה ְּפ ָרס‪ְ ,‬ו ׁ ֶש ַּל ֲח ֵבר ֹו ֵאינ ֹו ע ֹו ֶ ׂשה ֵּבית ַה ְּפ ָרס‪ְ .‬ו ָנ ְכ ִרי ׁ ֶש ָח ַר ׁש ֶק ֶבר ְּב ָ ׂש ֵדה ּו‬

                 ‫‑ ֵאינ ֹו ע ֹו ֶ ׂשה ֵּבית ַה ְּפ ָרס‪ֶ ׁ ,‬ש ֵאין ֵּבית ְּפ ָרס ַל ּג ֹו ִיים‪( .‬טומאת מת י‪,‬ה‪-‬ו)‬

‫וכן היא ההלכה הבאה‪ ,‬העוסקת בטומאת הזב והזבה והנידה והיולדת‬
‫והמצורע‪ ,‬הקובעת את מצב טומאת משכב או מרכב (כשטיח או אוכף) גזול‪,‬‬
‫כתלוי בקביעה אם בעליו הביעו ייאוש מן התקווה שיוחזר להם‪ ,‬ולפיכך הוא‬
   118   119   120   121   122   123   124   125   126   127   128