Page 122 - טהרה תודעה וחברה - מושגי טומאה וטהרה במשנת הרמב"ם
P. 122
90׀ טהרה תודעה וחברה :תפיסת הטומאה והטהרה במשנת הרמב"ם
ִה ְכ ִניס ָּפ ָרה ַל ַּמ ְר ֵּבק ְּכ ֵדי ׁ ֶש ִּתי ַנק ְו ָתד ּו ׁשְ ,ו ִה ִּסי ַח ַ ּד ְע ּת ֹו ִמ ֵּמי ַח ָּטאת
[שנפסלו המים] ‑ ָּפט ּור ִמ ִ ּדי ֵני ָא ָדםְ ,ו ַח ָּיב ְּב ִדי ֵני ׁ ָש ַמ ִים( .חובל ומזיק ז,א-ה)
ההלכה ,שאת ביאורה השלם תוכלו למצוא במהדורתי ,עוסקת בין השאר
במי "ֶׁשִּטֵּמא ֹא ָכ ִלין ְטהֹוִרין ֶׁשַּל ֲח ֵברֹו" ,כגון שנגע בתרומה כשהוא טמא,
ותרומה טמאה אינה ראויה לאכילה ,ודינה להישרף ,או "ֶׁש ִּדַּמע ֵּפרֹו ָתיו",
שעירב פירות תרומה עם פירות חולין של חבירו ,ונפחת ערך התערובת,
כיוון שהיא מותרת רק לכוהן .דינן של פגיעות עקיפות ("גרמא") חורג מן
הדיון ,ולכן נתמקד כאן רק בהיבט הטומאה.
נזק של טומאה הוא בכלל "נזק שאינו ניכר" ,שהרי אינו מוחשי ופיזי ,אף אין
דרך פיזית למדוד אותו ,ומשום כך דרכי השפיטה אינן שוות .בנזק ברור לכל
אדם ומוחשי ,התשלום הוא ממוני ,כלומר פיצוי הניזק .לעומת זאת ,בנזק
שאינו ניכר או נזק מופשט ,התשלום הוא קנס ,כלומר עיקרו ענישת המזיק
לשם הגנה חברתית 114.משום כך ,יורשו של המזיק פטור וכן המזיק שלא
בכוונה .התשלום בגרימת טומאה הוא בגדר עונש .גרימת טומאה לעצמים
אינה משנה את צורתם החיצונית 115,ואף לא את טעמם או ריחם .לפיכך,
אף על פי שמן התורה אסור להזיק בשום אופן ,במקרה זה הוא פטור מן
התורה ,שהרי התורה מחייבת את האדם רק על נזק ממשי לגוף הדבר ,ולא
אם חלים עליו עתה דינים אחרים הגורמים לירידת ערכו ("הפחית דמיהן").
הדגש בענישה הוא על טיפול ברצונו הרע של המזיק ,ולא על תיקון הנזק.
הדגש בענישה הוא על הפן החברתי ,יצירת חברה שנשמרים בה הערכים
החשובים ,כגון שמירה על רכוש של הזולתְּ" :כ ֵדי ֶׁשֹּלא ִי ְה ֶיה ָּכל ֶא ָחד ְו ֶא ָחד
ִמן ַהַּמְׁש ִחי ִתין הֹו ֵלְך ּו ְמ ַטֵּמא ַט ֲהרֹו ָתיו ֶׁשַּל ֲח ֵברֹוְ ,ואֹו ֵמרָּ :פטּור ָא ִני" .כיוון
שהדגש המשפטי על תגובה לנזק טומאה הוא הנהגה פוליטית-ציבורית ,אין
להעניש את מי שעשה עבירה בשוגג.
כדי להגיע להישג התודעתי-ציבורי ,על המחוקק ליצור הבחנה בין נזק
ממשי לנזק מופשט ,בין שוגג לבין מזיד ,בין מעשה ישיר לבין מעשה עקיף,
ובין מעשה למחשבה .התוצאה היא שמי שעושה מלאכה בפרה אדומה ,כגון
ששם עליה עול או חרש בה ,ופסל אותה ,שהוא חייב ,אם היה מזיד .לעומת
זאת ,מי ש" ִה ְכ ִניס ָּפָרה ַלַּמְרֵּבק ְּכ ֵדי ֶׁש ִּתי ַנק ְו ָתדּוׁש" ,שהכניס עגלה הראויה
להיות פרה אדומה למקום שאמה קשורה בו ,ובהליכתה היא דשה תבואה,
כלומר מפרידה גרגרי תבואה מן השיבולים על ידי דריסתם או על ידי מורג
הקשור אליה ,כדי שהעגלה תינק מאימה ותדוש תוך כדי יניקתה ,העגלה
נפסלת מלהיות פרה להכנת מי חטאת ,בתנאי שהעבודה בה נעשתה ברצון
