Page 269 - מורה נבוכים - חלק ראשון

‫‪211‬‬

‫פרק נז‬

‫האל "מחויב המציאות" – סוף תוארי החיוב‬

‫הקדמה‪ :‬מהלך הדיון בתארים מגיע לשיאו בפרק שלפנינו‪ ,‬המרסק את גרעין התארים‬
‫החיוביים‪ ,‬תוך הבחנה בין מהות לבין מציאות ועמידה על מגבלות השפה‪ ,‬ובזה נדחית‬
‫לחלוטין תורת הכלאם‪ .‬בפרק שלאחריו מוצגת דרך התיאור הנכונה‪ ,‬הלוא היא תורת התארים‬
‫השליליים‪ .‬שני הפרקים נפתחים במילים‪" :‬עמוק יותר מן האמור עד כה"‪ .‬לאחר הדיון‬
‫בתארים מסוג ההגדרה והתכונות והיחס‪ ,‬הפרק שלפנינו מרוקן מזיקה כלשהי כלפי האל גם‬
‫שלושה מונחים שמקובל לראות בהם יסודות מהות האל‪ ,‬ואף על פי שהרמב"ם מונה אותם‬

‫בכלל שלושה־עשר העיקרים (בהקדמה לפרק חלק)‪ :‬המציאות והאחדות והנצחיות‪.‬‬

‫‪ 1‬שהמציאות היא דבר שקרה למצוי‬ ‫על התארים‪ ,‬עמוק יותר מן האמור עד כה‬

‫– כל דבר בעולם הוא ראשית לכול‬ ‫בין מהות לבין מציאות‬
‫רעיון או מהות‪ ,‬בין אם מדובר ברעיון‬
‫הקיים באמת‪ ,‬כגון עץ או סוס‪ ,‬בין‬ ‫‪ 1‬ידוע שהמציאות היא דבר שקרה למצוי‪ ,‬ולפיכך היא‬

‫עניין הנוסף על מהות המצוי‪ .‬זהו דבר ברור ומחויב אם מדובר ביציר הדמיון‪ ,‬כגון פגסוס‬

‫(סוס מכונף)‪ .‬הדברים שאנו חווים‬ ‫בכל מה שיש סיבה למציאותו – שמציאותו היא עניין‬
‫אותם כאילו הם קיימים ממש‪ ,‬הם‬ ‫נוסף על מהותו‪.‬‬
‫רעיונות או מהויות שחרגו מן העולם‬

‫הרעיוני ו"קרה להם" דבר מסוים‪ :‬הם‬ ‫האל "מחויב המציאות" – לאל אין זיקה למושגי מציאות‬

‫"קיבלו מציאות"‪ .‬בכל מה שיש סיבה‬ ‫‪ 2‬אך מה שאין סיבה למציאותו‪ ,‬והוא האל יתהדר‬
‫למציאותו – אם יש צורך בגורם (סיבה‬ ‫ויתרומם לבדו – כי זו משמעות אומרנו עליו יתעלה‬
‫חיצונית) לפעול להימצאותו של דבר־‬ ‫שהוא "מחויב המציאות" – מציאותו היא עצמותו‬
‫מה‪ ,‬עולה מזה שה"מציאות" שלו היא‬

‫ומהותו האמיתית‪ ,‬ועצמותו היא מציאותו‪ ,‬ואין היא עניין נוסף על מהותו ואינה כלולה בה‪.‬‬
‫כך למשל הגורם לקיומו של האדם הוא‬
‫הוריו‪ ,‬ומכאן שמציאותו אינה מובנית‬ ‫עצמות שמציאותה קרתה לה כדי שתהיה מציאותה‬
‫עניין נוסף עליה‪ .‬כי הוא מחויב המציאות תמיד‪ ,‬ודבר‬
‫בהגדרתו‪.‬‬

‫לא מתרחש בו ולא קורה לו‪ .‬אם כן הוא מצוי – לא על ‪ 2‬שאין סיבה למציאותו‪" ...‬מחויב‬
‫ידי מציאות; וכן חי – לא על ידי חיים; ויכול – לא על המציאות" – כאמור לעיל‪ ,‬כל דבר‪,‬‬

‫אפשר שיתקיים ואפשר שלא יתקיים‪,‬‬

‫ואם הוא מתקיים‪ ,‬יש סיבה חיצונית המעניקה מציאות למהותו‪ .‬לא כן ביחס לאל‪ ,‬שהוא נמצא שמציאותו מחויבת‪,‬‬

‫כלומר שאינה תלויה בדבר‪ ,‬והיא שונה ממציאות בני האדם ושאר הנמצאים‪ ,‬שהיא תלויה בדבר‪ ,‬ולכן הוא מכונה‬

‫"מחויב המציאות"‪ .‬היות האל "מחויב המציאות" משמעו שמציאותו אינה עניין נוסף על מהותו‪ ,‬אלא היא היא מהותו‬

‫והגדרתו (להוכחה להיות האל מחויב המציאות‪ ,‬ראו ב‪,‬א עיון ‪ .)3‬מצוי לא על ידי מציאות וכו' – מצוי שלא במשמע הרגיל‪,‬‬

‫הרחבות ועיונים‬

‫‪ 2‬מחויב המציאות – ניסוח זה בא בדברי הפילוסוף המציאות"‪ ,‬שלו לבדו אין גורם‪ ,‬שבהעדרו שום דבר לא‬
‫והרופא הפרסי־מוסלמי אבן סינא (‪ 1038-980‬לספירה)‪ ,‬היה נמצא (ראו ב‪,‬הנחות‪ ,‬הנחה ‪ ;3‬ב‪,‬א עיון ‪ ;3‬וראו ש"מ)‪ .‬אבל‬
‫שהרמב"ם אומר שספריו "יש בהם דיוק טוב ועיון דק‪ ...‬בעוד אבן סינא סובר שהמילה "נמצא" משמעותה זהה‬
‫ספריו מועילים‪ ...‬וראוי לך להתעסק בדבריו ולהתבונן הן כלפי האל הן כלפי הנבראים‪ ,‬הרמב"ם רואה אותה‬
‫בחיבוריו" (איגרות‪ ,‬שילת‪ ,‬עמ' תקנג‪-‬תקנד)‪ .‬לשיטתו‪ ,‬כל כדו־משמעית‪ :‬בנבראים משמעה תכונה‪ ,‬ובאל משמעה‬
‫דבר הוא "אפשרי המציאות"‪ ,‬אפשר שיתממש ואפשר זהה למהותו‪ ,‬ומשום כך אין שום דומּות בין מציאות האל‬
‫שלא יתממש‪ ,‬וכדי שיצא מן הכוח אל הפו ַעל ויתממש‪ ,‬למציאות הנבראים‪ ,‬דבר שאינו ברור בדברי אבן סינא‬
‫צריך להיות גורם (סיבה) אחר המוציא אותו מן ההעדר (ש"י‪ ,‬תחביר‪ ,‬עמ' ‪ ;157-156‬ר"א‪ ,‬אפשרות‪ ,‬עמ' ‪ ;69‬שם הערה ‪ ;4‬וראו‬

‫אל הקיום‪ ,‬וגם גורם זה הוא "אפשרי המציאות"‪ ,‬וכך עוד א‪,‬עד‪.)14‬‬
‫בשרשרת סיבות חייב להיות גורם ראשון שהוא "מחויב‬