Page 274 - מורה נבוכים - חלק ראשון

‫את הדעת למה שראוי להאמין לגביו יתעלה‪ .‬כי אין חל‬ ‫‪ | 216‬מורה הנבוכים | חלק א‬
‫מצדם ריבוי בשום אופן‪ ,‬והם מנחים את הדעת ל ֵמרב‬
‫ומשמעות הדבר היא שאנו יודעים רק‬
‫מה שיכול האדם להשיג ממנו יתעלה‪.‬‬ ‫שהעולם שאנו מבינים אותו מעיד על‬

‫הדגמות‬ ‫דבר מחוץ לו‪.‬‬

‫ ‪ 6‬א‪ ,‬נמצא)‪ ‬למשל‪ :‬הוכח לנו שמחויב קיומו של דבר־מה‬ ‫‪ 6‬א)‪" ‬נמצא" – במובן זה שהעדרו‬
‫מלבד אותן עצמויות המושגות בחושים והידועות‬
‫בשכל‪ ,‬ולכן אמרנו עליו שהוא "נמצא" – במובן זה‬ ‫לא ייתכן – פעולותיו ניכרות לעין‬
‫כל‪" .‬נמצא" משמעו "לא לא־נמצא"‪,‬‬
‫שהעדרו לא ייתכן ‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬אין שום זיקה בין המושג‬
‫ב‪,‬חי)‪ ‬אחר כך השגנו שהמצוי הזה אינו כמציאות היסודות‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬שהם גופים מתים (=דוממים)‪ ,‬ועל כן אמרנו‬ ‫"לא־נמצא" לבין האל ‪.‬‬
‫ב)‪" ‬חי"‪ ...‬אינו מת – הוא פועל‬
‫שהוא "חי" – במובן זה שהוא יתעלה אינו מת ‪.‬‬ ‫בעולם‪ ,‬ואינו סביל‪ ,‬שאינו יכול לנוע‬
‫ג‪ ,‬אינו גוף)‪ ‬אחר כך השגנו שהמצוי הזה גם איננו כמציאות‬ ‫בכוחות עצמו‪ ,‬כארבעת היסודות (ב‪,‬ה‪;3‬‬

‫השמים‪ ,‬שהם גוף חי‪ ,‬ועל כן אמרנו שאין הוא גוף ‪.‬‬ ‫ב‪,‬ל‪ .)14‬‬
‫ד‪,‬קדום)‪ ‬אחר כך השגנו שהמצוי הזה אינו כמציאות השכל‪,‬‬ ‫ג)‪ ‬השמים שהם גוף חי – בהתאם‬
‫שאין הוא גוף ואין הוא מת אך הוא מסֹו ָבב‪ ,‬ועל כן‬ ‫לתפיסה המדעית שהיתה מקובלת‬
‫אמרנו שהוא יתעלה קדום – המשמעות היא שאין לו‬
‫באותם ימים (ב‪,‬ד‪ ;1‬יסודי התורה ב‪,‬ט )‬
‫סיבה (=גורם) שהביאה אותו לידי מציאו ת‪ .‬‬ ‫ד)‪ ‬שהמצוי הזה אינו כמציאות‬
‫ה‪ ,‬יכול‪ ,‬יודע ורוצה)‪ ‬אחר כך השגנו שהמצוי הזה – אין‬ ‫השכל וכו' – השכלים הנבדלים‪,‬‬
‫מציאותו‪ ,‬שהיא עצמותו‪ ,‬מספיקה רק לעצם מציאותו‪,‬‬ ‫שהם ישויות נבדלות מחומר‬
‫אלא שופעות ממנו מציאויות רבות‪ .‬ואין זה כשפיעת‬ ‫ונצחיות‪ ,‬וקיימות משרשרת סיבתית‬
‫החום מן האש ולא כנביעת האור מן השמש‪ ,‬אלא שפע‬ ‫ותלויות באל (ראו‪ :‬א‪,‬לז‪ ;6‬ב‪,‬ד‪15-‬‬
‫הממשיך להם תמיד קיום וסדירות בהנהגה מחוכמת‬
‫כפי שנבאר (א‪,‬סט; ב‪,‬יב; ב‪,‬כ)‪ .‬מפני העניינים האלה אמרנו‬ ‫‪ .3‬לשכלו הנצחי של האדם‪ ,‬ראו א‪,‬עב‪26‬‬
‫עליו שהוא "יכול" ו"יודע" ו"רוצה" – הכוונה בתארים‬
‫האלה היא שאין הוא חסר אונים ולא סכל ולא מסיח‬ ‫וק"י)‪ .‬‬
‫דעת או מזניח‪ .‬משמעות אומרנו "אינו חסר אונים"‬ ‫ה)‪ ‬קבוצה זו של תארים מאזנת את‬
‫היא שדי במציאותו להבאתם לידי מציאות של דברים‬ ‫קודמתה‪ :‬אסור להמשיך בהרחקת‬
‫אחרים זולתו‪ .‬ומשמעות אומרנו "לא סכל" היא שהוא‬ ‫האל מן העולם עד כדי ניתוק כל זיקה‬
‫משיג‪ ,‬כלומר חי‪ ,‬כי כל משיג הוא חי‪ .‬ומשמעות אומרנו‬ ‫ביניהם‪ ,‬משום שכך לא יוכל האל לשמש‬
‫"לא מסיח דעת ולא מזניח" היא שכל הנמצאים הללו‬ ‫הסבר לעולם‪ ,‬ובכך אובדת כל הצדקה‬
‫מתנהלים בסדירות ובהנהגה ואינם ננטשים ומתהווים‬ ‫לדון בו (ראו א‪,‬נב‪ 18‬וביאורנו שם)‪ .‬קיום‬
‫כפי המקרה אלא כהתהוותו של כל מה שמנהיג אותו‬ ‫וסדירות בהנהגה מחוכמת – הרמב"ם‬
‫מבקש לרמוז באמצעות השימוש‬
‫הרוצה‪ ,‬בכוונה וברצון‪ .‬‬ ‫בשורש חכ"ם (גם בערבית) שההנהגה‬
‫ו‪ ,‬אחד)‪ ‬עוד השגנו שהמצוי הזה אין אחר כמוהו‪ ,‬ועל כן‬ ‫היא גם בגדר "חכמה"‪ ,‬כלומר נראית‬
‫כמעׂשהו של חכם (פ"ש)‪ .‬משיג כלומר‬
‫אמרנו‪" :‬הוא אחד" – במובן של שלילת הריבוי‪.‬‬ ‫חי – בפסקה ב מוגדר האל כחי‪ ,‬מפני‬
‫שנשלל ממנו הדמיון ליסודות‪ ,‬שהם‬
‫חסרי תנועה עצמית (=נפש)‪ ,‬ואילו‬
‫כאן הוא מוגדר כחי‪ ,‬מפני שנשללת‬
‫ממנו אי הידיעה‪ ,‬וכשהדבר מנוסח‬
‫בלשון חיובית‪" ,‬כלשון בני אדם"‪,‬‬
‫האל מתואר כ"משיג"‪ ,‬בעל הכרה‬
‫שכלית‪ ,‬והרי ההשגה השכלית היא‬
‫בגדר חוויה נפשית האפשרית רק במי‬

‫שחי (וראו א‪,‬נג‪ .)8‬‬
‫ו)‪ ‬אין אחר כמוהו – מצד מהותו לא‬

‫שייכת בו כמות (א‪,‬נז‪.)3‬‬