Page 116 - מורה נבוכים - חלק ראשון
P. 116
מידה כנגד מידה | 58מורה הנבוכים | חלק א
7ומה שאמר על אדם " ְמַׁשֶּנה ָפ ָניו ַו ְּתַׁשְּל ֵחהּו" (איוב יד,כ), ֵּבית ַהֶּמִרי [עם ישראל המורד] ַא ָּתה
פירושו וביאורו שכאשר שינה את מגמת פניו גורש, יֹׁ ֵשבֲ ,אֶׁשר ֵעי ַנ ִים ָל ֶהם ִלְראֹות ְוֹלא ָראּו
שכן "פנים" הוא מונח הגזור מ"ָּפ ָנה" ,משום שהאדם ָא ְז ַנ ִים ָל ֶהם ִלְׁשמֹ ַע ְוֹלא ָׁש ֵמעּוִּ ,כי ֵּבית
מכוון את פניו אל הדבר שהוא מכוון אליו את רצונו. ְמִרי ֵהם" .פסוק זה מלמד על משמעות
אמר :כאשר שינה את מגמת פניו וכיוון אל עבר דבר "פקיחה" בפסוק הקודם ,כי בפסוק הזה
שהיה עליו ציווי קודם לכן שאין לכוון אליו ,גורש מגן
עדן .וזה הוא העונש המותאם מבחינה עיונית לחטא, ברור שאין מדובר בחוש הראייה.
ִמדה כנגד ִמדה ,משום שהותר לו לאכול מן הדברים
הטובים וליהנות במרגוע ובשלווה ,וכאשר נהיה חמדן 7ומה שאמר על אדם וכו' – פסוק
והלך אחרי הנאותיו ודמיונותיו ,כמו שאמרנו ,ואכל מה
שנאסר עליו לאכול – נמנע ממנו הכול ,והוכרח לאכול זה מעיד לכאורה על שינוי פיזי של
את המאכל הגרוע ביותר ,שלפני כן לא ראוי היה לו פני האדם ,כשניתנה לו ראייה חושית,
כמזון ,וגם זאת אחרי עמל וטורח ,כמו שנאמר "ְוקֹוץ ואילו לדעת הרמב"ם ,השינוי היה
ְו ַדְר ַּדר ַּת ְצ ִמי ַח ָלְך [ְו ָא ַכ ְל ָּת ֶאת ֵעֶׂשב ַהׂ ָּש ֶדה]ְּ .ב ֵז ַעת ַאֶּפיָך בראייה שכליתְ" .וקֹוץ ְו ַדְר ַּדרְּ ...ב ֵז ַעת
[ּ ֹתא ַכל ֶל ֶחם]" (בראשית ג,יח-יט) ,וביאר ואמר " ַו ְיַׁשְּל ֵחהּו ה' ַאֶּפיָך" וכו' – לפי הרמב"ם הכול
ֱאֹל ִהים ִמַּגן ֵע ֶדן ַל ֲעבֹד ֶאת ָה ֲא ָד ָמה" (שם ג,כג) .והשווה משל על המצב האנושי ועל המאמץ
אותו לבהמות במזונו וברוב מצביו ,כמו שאמר "ְו ָא ַכ ְל ָּת להתעלות מן המצב הבהמי בדרך
ֶאת ֵעֶׂשב ַהׂ ָּש ֶדה" ,ונאמר בביאור פרשה זו " ָא ָדם ִּבי ָקר להשגת המושכלותָ " .א ָדם ִּבי ָקר ַּבל
ַּבל ָי ִלין – ִנ ְמַׁשל ַּכְּב ֵהמֹות ִנ ְדמּו" (תהילים מט,יג) .ישתבח ָי ִלין" וכו' – מי שחי בלא להכיר את
בעל החפץ שתכליתו וחכמתו (של החפץ) אינם ניתנים ה' ,דומה לבהמה (לפסוק ראו ג,יח .)2יקר =
כבוד .ילין = שוהה .ישתבח בעל החפץ
להשגה! וכו' – ביטוי יחידאי .נראה שהוא מדבר
על חידות ניהולו של העולם וקיומו
של האדם :מצד אחד ,האדם נולד לא
מושלם ,עם נטייה ליפול ,ובעל תפיסת
ה'מפורסמות'; ומצד שני ,העולם נברא
"טֹוב ְמ ֹאד" (בראשית א,לא) .המתח בין שני
אלו הוא חכמתו וטובו של ה' ,שהוא
רצון ה'.
הרחבות ועיונים
" ָא ָדם ִּבי ָקר ַּבל ָי ִלין" וכו' – "והתבונן בביטוי ְ " 7מַׁשֶּנה ָפ ָניו ַו ְּתַׁשְּל ֵחהּו" ...מידה כנגד מידה – ואמרו
הנפלא הזה האמור בעזר אלוהי ,באמרו' :כל שלא חס במדרשִּ ' " :ת ְת ְק ֵפהּו ָל ֶנ ַצח ַוַּי ֲהֹלְךְ ,מַׁשֶּנה ָפ ָניו ַו ְּתַׁשְּל ֵחהּו'
על כבוד קונו' .הכוונה בזה :מי שלא חס על שכלו .כי – תוקף שנתן הקב"ה לאדם הראשון ,לנצח לעולם היה.
השכל [התודעה] הוא כבוד ה' .וכיוון שאינו יודע ערך ַוַּי ֲהֹלְך – כיון שהניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של
הדבר הזה שניתן לו ,הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה נחש ' ְמַׁשֶּנה ָפ ָניו ַו ְּתַׁשְּל ֵחהּו'" (בראשית רבה טז,א) .משמעותם
כבהמה .וכך אמרו' :מאי שלא חס על כבוד קונו? זה של הדברים היא :האדם קובע לאן הוא פונה ("משנה
העובר עברה בסתר' .ואמרו במקום אחר' :אין המנאפים פניו") ,ומשעה שפנה לכיוון אחר והתרחק מן ה' ,ה' מוליך
מנאפים עד שתכנס בהם רוח שטות' .וזה אמת .לפי אותו בדרך שרצה ללכת בה ("ותשלחהו") .והיא "מידה
שבעת התאווה ,איזו תאווה שתהיה ,אין השכל שלם" כנגד מידה" (בבלי סנהדרין צ,א ועוד) ,כלומר זו היא הדרך
(פה"מ חגיגה ב,א) .במובנו של הפסוק הרמב"ם מסתמך על שה' מנהל בה את העולם .וכן לעניין הטובֶׁ" :שִּמ ָּדה זֹו
הופעת הפסוק באותו פרק בשינוי מילה השופכת אור ְּב ָכל ָא ָדםֶׁ :שָּכל ְז ַמן ֶׁשהּוא ִנ ְמָׁשְך ְּב ַדְר ֵכי ַה ָח ְכ ָמה ְו ַהֶּצ ֶדק –
על מובנו של כבוד האדםָ " :א ָדם ִּבי ָקר ְוֹלא ָי ִבין – ִנ ְמַׁשל ִמ ְת ַאֶּוה ָל ֶהן ְורֹו ֵדף אֹו ָתןְ .והּוא ֶׁש ָא ְמרּו ֲח ָכ ִמיםָּ :בא ִלַּט ֵהר
– ְמ ַס ְּי ִעין אֹותֹוְּ .כלֹו ַמרִ :י ְמ ָצא ַע ְצמ ֹו ֶנ ֱע ָזר ַעל ַ ה ָּד ָבר"
ַּכְּב ֵהמֹות ִנ ְדמּו" (תהילים מט,כא).
(תשובה ו,ה).
