Page 115 - מורה נבוכים - חלק ראשון
P. 115
ב קפר | ושנועו אטחה .בוטהו תאמה ,םיהולא םיחנומה | 57
4כוח העוסק במפורסמות – במפורסמות ולא יכול היה להשיג אותם ,עד שאפילו
הגנאי המפורסם ביותר ,גילוי הערווה ,לא היה גנאי
התחשבות במוסכמות החברתיות .ואין מבחינתו ולא השיג את גנותו .אך כאשר חטא ונטה
עץ הנזכר בסיפור הגן אלא " ֵע ָצה", אחר תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגופניים ,כמו
כלומר תפיסה מחשבתית (תאמו ג,כב.)3 שנאמר "ִּכי טֹוב ָה ֵעץ ְל ַמ ֲא ָכל ְו ִכי ַת ֲאָוה הּוא ָל ֵעי ַנ ִים"
והופשט – כלומר "נעשה עירום" וזהו (בראשיתג,ו) ,נענש בכך שנשללה ממנו אותה השגה שכלית.
רמז ללשון הפסוק" :וידעו כי עירומים ולכן לא ציית לציווי שבשל שכלו נצטווה בו ,ונקנתה
הם" (בראשית ג,ז) .לאחר החטא ,נראה לו השגת המפורסמות ושקע בראיית דברים כמגונים
לכאורה שהאדם מלובש ומאושר יותר, וכנאים ,ואז התוודע לגודל מה שאיבד והופשט ממנו
אך למעשה הוא עירום מן הדעת וחלש ולאיזה מצב הגיע .ולכן נאמר "ִו ְה ִיי ֶתם ֵּכאֹל ִהים יֹ ְד ֵעי
טֹוב ָו ָרע" (שם ג,ה) ולא נאמר 'יודעי שקר ואמת' או 'משיגי
יותר. שקר ואמת' .ובדברים ההכרחיים אין טוב ורע כלל אלא
5ראה כמגונה מה שלא ראה כמגונה שקר ואמת.
קודם לכן – התעסקות האדם בלבושו, משמעות המונח פקח
בדמותו החיצונית ,נעשית חלק
מעיסוקו .אין הכוונה שמצב עירום 5התבונן בנאמרַ" :ו ִּתָּפ ַק ְח ָנה ֵעי ֵני ְׁש ֵני ֶהם ַוֵּי ְדעּו ִּכי ֵעיֻרִּמם
הוא המצב האידאלי לאדם עתה ,כיוון ֵהם" (שם ג,ז) .לא נאמר 'ותפקחנה עיני שניהם ויראו',
שסיפור גן עדן וגירוש האדם ממנו משום שמה שראה לפני כן הוא אשר ראה לאחר מכן.
התרחש לפני תום ששת ימי בראשית לא היה כיסוי על עיניו שהוסר ,אלא נוצר לו מצב אחר,
(ראו ב,ל .)16כלומר ,כל אדם נולד כשעליו שבו הוא ראה כמגונה מה שלא ראה כמגונה קודם לכן.
להתמודד עם 'המפורסמות' ,וכיוון
שכך ,הוא אינו יכול להתעלם ממצבו 6ודע שאותה מילה ,כלומר "פקח" ,משמשת רק
ולהתערטל כאילו הוא עדיין בגן עדן. במשמעות של גילוי הבחנה ,לא של התחדשות של
ראייה חושיתַ " :ו ִּי ְפ ַקח ֱאֹל ִהים ֶאת ֵעי ֶני ָה" (שם כא,יט),
ַ" 6ו ִּי ְפ ַקח ֱאֹל ִהים ֶאת ֵעי ֶני ָה" – אלוהים " ָאז ִּתָּפ ַק ְח ָנה ֵעי ֵני ִע ְו ִרים" (ישעיהו לה,ה)ָּ" ,פקֹו ַח ָא ְז ַנ ִים ְוֹלא
ִיְׁש ָמע" (שם מב,כ) ,המקביל לנאמרֲ " :אֶׁשר ֵעי ַנ ִים ָל ֶהם
סייע להגר להבין את מצבה ולצאת
מייאושה ,ובהמשך הפסוק נאמר מעין ִל ְראֹות ְוֹלא ָראּו" (יחזקאל יב,ב).
זהַ " :ו ֵּת ֶרא ְּב ֵאר ָמ ִים" וכו' (לפעולת ה' ראו
ב,מח; למעמד נבואת הגר ראו ב,מבָ " .)11אז
ִּתָּפ ַק ְח ָנה ֵעי ֵני ִעְוִרים" – מצב גאולי,
ופסוק זה בא גם בסוף "מורה הנבוכים".
"ָּפקֹו ַח ָא ְז ַנ ִים ְוֹלא ִיְׁש ָמע" – תוכחה
לעם ישראל ,שגם כשאלוהים מדבר
אליהם באמצעות נביאיו ,אינם שומעים
לו .המקביל לנאמר – "ֶּבן ָא ָדם ְּבתֹוְך
הרחבות ועיונים
לו לראות את המציאות כמו שהיא ,ועונשו של הטיפש 4אך כאשר חטא ונטה אחר תאוותיו הדמיוניות
הוא היותו טיפש .אמרת חכמים" :כל המלעיג על דברי והנאות חושיו הגופניים ...נענש ...ולכן לא ציית –
חכמים נדון בצואה רותחת" ,מתפרשת על ידי הרמב"ם משפט מעגלי מלא רמזים .המרי או החטא הוא בעצם
באופן מעמיק" :ואין צואה רותחת חמורה מן הסכלות מחשבת מרי עקב הנטייה של האדם לתאוות ולתענוגות,
המובילה לחטא מעשי .ולכן "חטא" = "נטה" .החטא
שגרמה לו להלעיג" (פה"מ ,הקדמה עמ' כא). הוא במחשבה (תאמו ג,ח "הרהורי עברה קשים מעברה") ,ואילו
6פקח משמשת רק במשמעות של גילוי הבחנה – לכן העונש הוא מעשה העברה ,כשהאדם נוטה לדמיון ולא
נאמר בשבח ה'" :ה' ּ ֹפ ֵק ַח ִע ְו ִרים" (תהילים קמו,ח) .לפי לשכל ,נשלל ממנו השכל ,מפני שנמנע מלהשתמש בו.
הרמב"ם בברכות השחר (תפילה ז,ד) ,מחויב בברכת "פוקח ולפנינו "מידה כנגד מידה" (להלן פסקה ,)7ו"שכר עברה
עיוורים" רק מי שרואה בעיניו ,מפני שהן ברכות שבח עברה" .עונשו של מי שכועס הוא כעסו ,שאינו מאפשר
של חיבור בין הגוף לנפש.
