Page 303 - טהרה תודעה וחברה - מושגי טומאה וטהרה במשנת הרמב"ם
P. 303

‫ קרפפ ‪ :‬תוומל יוגש סחי ‪ -‬תוומה תואמוט ׀ ‪271‬‬

‫אנו יודעים מה היו מנהגי הידעוני אל נכון‪ :‬אם היה מכניס את העצם לפיו‬
‫בלבד או שמא לבית הבליעה‪ ,‬ונראה שמדובר בעצם ללא בשר עליה‪ ,‬אולם‬
‫העוף אינו מטמא אלא בבית הבליעה‪ ,‬ועצמות העוף כשהן לעצמן‪ ,‬בלא בשר‬

                               ‫עליהן‪ ,‬אינן מטמאות (שאר אבות הטומאות ג‪,‬ט)‪.‬‬

                                               ‫שמונת השרצים‬

‫כל השרצים אסורים באכילה‪ ,‬אבל רק שמונת השרצים המנויים בתורה‬
‫מטמאים‪ ,‬שנאמר‪ְ" :‬ו ֶזה ָל ֶכם ַהָּט ֵמא ַּבׁ ֶּשֶרץ ַהּׁ ֹשֵרץ ַעל ָה ָאֶרץ‪ַ ,‬החֹ ֶלד ְו ָה ַע ְכָּבר‬
‫ְו ַהָּצב ְל ִמי ֵנהּו‪ְ .‬ו ָה ֲא ָנ ָקה ְו ַהּ ֹכ ַח ְו ַהְּל ָט ָאה‪ְ ,‬ו ַהחֹ ֶמט ְו ַה ִּת ְנָׁש ֶמת" (ויקרא יא‪ ,‬כח‪-‬כט)‪117.‬‬
‫הרמב"ם מדגיש ששאר השרצים והרמשים טהורים לגמרי‪ ,‬פרט לאכילה‪.‬‬

                                                            ‫וזה לשונו‪:‬‬

       ‫ׁ ְש ָאר ׁ ְש ָק ִצים ּו ְר ָמ ִ ׂשים ֻּכ ָּלן‪ְּ ,‬כג ֹון ְצ ַפ ְר ֵ ּד ַע ְו ַה ָּנ ָח ׁש ְו ָה ַע ְק ָרב ְו ַה ָּנ ָדל ְו ַכ ּי ֹו ֵצא‬
       ‫ָּב ֶהן – ַאף ַעל ִּפי ׁ ֶש ֵהן ֲאס ּו ִרין ַּב ֲא ִכי ָלה‪ֲ ,‬ה ֵרי ֵהם ְטה ֹו ִרין ִמ ְּכל ּום‪ַ ,‬ו ֲא ִפ ּל ּו‬
       ‫ְּכ ֹא ָכ ִלין ְט ֵמ ִאין ֵאי ָנן ְמ ַט ְּמ ִאין‪ְ .‬ו ֵאין ְל ָך ְּב ָכל ַה ׁ ּ ְש ָר ִצים ֻּכ ָּלן ַמה ׁ ּ ֶש ְּמ ַט ֵּמא‬
       ‫ְּבמ ֹות ֹו ח ּוץ ִמ ׁ ּ ְשמ ֹו ַנת ִמי ִנין ַה ְּמ ֹפ ָר ׁ ִשין ַּב ּת ֹו ָרה (שאר אבות הטומאות‪ ,‬סוף פרק ד)‪118.‬‬

                    ‫ונשאלת השאלה‪ :‬מה מיוחד בשמונת השרצים הללו?‬
‫הרמב"ם כותב במורה הנבוכים (ג‪,‬מז‪ )4‬על שכיחותן של הטומאות‪ ,‬ובין שאר‬
‫דבריו הוא אומר‪" :‬כי אם יינצל ממגע נבלה לא יינצל ממגע אחד משמונה‬
‫שרצים המרבים ליפול בבתים ובמאכלים ובמשקים‪ ,‬ונפוץ הוא שבני אדם‬
‫נתקלים בהם"‪ .‬אך מה משמעותו של האיסור בשמונת אלו דווקא? האם רק‬
‫משום שכיחותם? האם חרדון הצב ("ְו ַהָּצב ְל ִמי ֵנהּו") שכיח יותר מן הנדל?‬

                                      ‫מדברי הרמב"ם‪ ,‬הדבר אינו ברור‪.‬‬
‫כדי להבין את הדבר‪ ,‬יש לצייר אותו‪ .‬בהקשר דומה‪ ,‬מילגרום עושה זאת‬
‫בהבחינו בין המונח "שקץ"‪ ,‬המציין שרץ אסור באכילה‪ ,‬לבין המונח‬
‫"טמא"‪ ,‬המציין בעל חיים שרק אסור במגע‪ 119.‬מי שאכל שקץ‪ ,‬חייב לחזור‬
‫בתשובה‪ ,‬ככל מי שעשה עבירה‪ ,‬אבל אין מעשהו מונעו מכל דבר‪ ,‬ואם אכלו‬
‫בשוגג אינו נענש‪ ,‬ועבר על מצוות לא תעשה‪ ,‬שאין בה לא כרת ולא מיתת‬
‫בית דין‪ 120.‬לעומת זאת‪ ,‬טמא שנכנס למקדש במזיד חייב כרת; ואם נכנס‬

                                            ‫למקדש בשוגג חייב חטאת‪.‬‬
‫מילגרום מדגים זאת כך‪ :‬נניח שאדם עולה להר הבית‪ ,‬והכוהן העומד‬
‫בפתח שואל אותו‪' :‬מה אכלת היום?'‪ .‬אם הוא עונה‪' :‬אכלתי חזיר'‪ ,‬אומר‬
‫לו הכוהן‪' :‬אם תצעד עוד פסיעה קדימה‪ ,‬אשבור את ראשך'‪ 121.‬אולם אם‬
   298   299   300   301   302   303   304   305   306   307   308