Page 290 - טהרה תודעה וחברה - מושגי טומאה וטהרה במשנת הרמב"ם
P. 290

‫‪ 258‬׀ טהרה תודעה וחברה‪ :‬תפיסת הטומאה והטהרה של הרמב"ם‬

       ‫ומרגישים‪ – 64‬שמי שעושה כך ולובש כך יבואהו המת בשנתו ויגיד‬
       ‫לו מה שישאל עליו‪ .‬והוא אמרו יתעלה‪" :‬לא ימצא בך" וגו' "ודרש‬
       ‫אל המתים"‪ .‬ובגמרא סנהדרין‪ֹ " :‬דרש אל המתים – זה המרעיב עצמו‬
       ‫והולך ולן בבית הקברות‪ ,‬כדי שתשרה עליו רוח טמאה"‪ 65.‬והעובר על‬

                                                             ‫לאו זה – חייב מלקות‪.‬‬

‫מי שמאמינים במתים ומבקשים לדבר עמהם‪ ,‬הם הם המתים‪ .‬אם נתעמק‬
‫במהלך שעושה כאן הרמב"ם מתוך רקע דבריו של רבי עקיבא‪ ,‬נגלה‬
‫שמסקנותיו מתבקשות ומהדהדות‪ .‬הדבר נעשה בשלושה צעדים‪ :‬הגדרה‪,‬‬

                        ‫הנחת עובדה כמציאות קיימת ומסקנה מטפורית‪:‬‬
‫א	‪ .‬ההגדרה על פי רבי עקיבא‪ .‬רבי עקיבא מגדיר את מי שפונה אל המת‪,‬‬
‫כלומר את מי שעושה מעשים כדי שיפנה אליו המת‪ ,‬כמי שמבקש‬
‫"שתשרה עליו רוח טומאה"‪ .‬רוח המת היא תעתוע‪ ,‬רוח המת היא רוח‬

                                                           ‫טומאה‪.‬‬
‫ב‪ 	.‬התוצאה על פי רבי עקיבא‪ .‬שאיפותיו של האדם מתגשמות‪ ,‬כל אחד‬
‫לפי מאמציו ומגמת פניו‪ .‬נמצא שמי שדורש אל המתים משיג לבסוף‬
‫את מטרתו ו"שורה עליו רוח טומאה"‪ .‬כלומר עולה בידו להשיג תעתוע‪,‬‬

                                      ‫להשיג לכאורה את רוח המת‪.‬‬
  ‫ג	‪ .‬מסקנתו המטפורית של הרמב"ם‪ .‬הדורש אל המת נעשה מת בעצמו‪.‬‬
‫הרעיון שהרשע הוא בגדר "מת" חוזר ונשנה בתפיסתו של הרמב"ם בהקדמה‬

                                                           ‫לפרק חלק‪:‬‬

       ‫ותחיית המתים – יסוד מיסודות תורת משה רבינו [‪ ]...‬אלא שהיא‬
       ‫לצדיקים‪ .‬ולשון בראשית רבה (יג‪,‬ו)‪" :‬גבורת גשמים – לצדיקים‬
       ‫ולרשעים‪ ,‬ותחיית המתים – לצדיקים בלבד"‪ 66.‬והיאך יחיו הרשעים‬
       ‫והם מתים אפילו בחייהם?! וכך אמרו עליהם השלום‪" :‬רשעים –‬
       ‫אפילו בחייהם קרואים מתים‪ ,‬וצדיקים – אפילו במיתתן קרואים‬

               ‫חיים"‪ ,‬ודע שהאדם ימות בהחלט וייפרד למה שהורכב ממנו‪67.‬‬

                                                     ‫עונש כרת‬

‫הבנה זו מאפשרת לעיין מחדש במונח "כרת" על פי דברי הרמב"ם במשנה‬
                                                                ‫תורה‪:‬‬

       ‫ְ ׂש ַכר ַה ַּצ ִ ּדי ִקים ה ּוא ׁ ֶש ִ ּי ְז ּכ ּו ְל ֹנ ַעם ֶזה ְו ִי ְהי ּו ְּבט ֹו ָבה ז ֹו‪ּ ,‬ו ִפ ְרע ֹון ָה ְר ׁ ָש ִעים ה ּוא‬
       ‫ׁ ֶש ּלֹא ִי ְז ּכ ּו ְל ַח ִ ּיים ֵא ּל ּו‪ֶ ,‬א ָּלא ִי ָּכ ְרת ּו ְו ָימ ּות ּו‪ְ .‬ו ָכל ִמי ׁ ֶש ֵאינ ֹו ז ֹו ֶכה ְל ַח ִ ּיים ֵא ּל ּו‪,‬‬
   285   286   287   288   289   290   291   292   293   294   295