Page 299 - מורה נבוכים - חלק ראשון
P. 299

‫גס קרפ | "היהא רשא היהא" םשה | ‪241‬‬

                                                             ‫שהשם מורה עליו? הוא חשב זאת לגנאי אם יאמר‬
                                                             ‫בפנייתו שיש מי שאינו יודע את המצוי הזה (=ה')‪,‬‬

                                                                ‫ו ִייחס את אי ידיעתם לשמו‪ ,‬במקום למי שקרוי בו‪.‬‬

‫‪" 7‬יה"‪ ...‬מציאות נצחית (=אל־‬                                                                      ‫שמות אחרים של ה' הנגזרים מפעולותיו‬

‫זמנית) – שאינה תלויה בזמן‪ ,‬לא בעבר‬                           ‫	‪ 7‬וכן לשם "יה" יש משמעות של מציאות נצחית (=אל־‬
‫ולא בעתיד‪ .‬שדי‪ ..‬אשר די – ה' הוא‬                             ‫זמנית)‪ .‬ו"שדי" – יש בו גזירה מ"די"‪ ,‬שהוא מספיק‪:‬‬
‫מקור המציאות (ראו לעיל א‪,‬נח‪ ,7‬דוגמה ה)‪.‬‬                      ‫" ְו ַהְּמ ָלא ָכה ָה ְי ָתה ַד ָּים" (שמות לו‪,‬ז)‪ ,‬והשי"ן היא במשמעות‬
‫" ְו ַהְּמ ָלא ָכה ָה ְי ָתה ַד ָּים ְל ָכל ַהְּמ ָלא ָכה‬    ‫"אשר"‪ ,‬כמו "ֶׁשְּכ ָבר" (קהלת ד‪,‬ב)‪ ,‬ואם כן משמעותו‬
‫ַל ֲעׂשֹות ֹא ָתּה‪ְ ,‬והֹו ֵתר" – שתרמו יותר‬                  ‫היא "אשר די"‪ .‬והכוונה בזה שאין הוא נזקק לזולתו‬
‫ממה שצריך לבניית המשכן‪ֲ " .‬ח ִסין"‬                           ‫ביצירת מה שיצר ולא בהתמדתו‪ ,‬אלא מציאותו יתעלה‬
‫נגזר מכוח – כאמור‪" :‬ה' ֱאֹל ֵהי ְצ ָבאֹות‬                    ‫מספיקה לכך‪ .‬וכן השם " ֲח ִסין" (תהילים פט‪,‬ט) נגזר מכוח‪:‬‬
‫ִמי ָכמֹוָך ֲח ִסין ָיּה‪ֶ ,‬ו ֱאמּו ָנ ְתָך ְס ִביבֹו ֶתיָך"‬  ‫" ְו ָחסֹן הּוא ָּכ ַאּלֹו ִנים" (עמוס ב‪,‬ט)‪ .‬וכן "צור" הוא שם רב־‬

‫(תהילים פט‪,‬ט)‪ ,‬שפעולתו בעולם נראית‬                                                    ‫משמעי‪ ,‬כמו שביארנו (א‪,‬טז)‪.‬‬

                        ‫כבעלת כוח‪.‬‬

‫‪ 	8‬הרי התבאר לך שכל השמות הם נגזרים‪ ,‬או שהם ‪" 8‬צור" ו"אמת" – כך ברוב כתבי‬

‫היד‪ ,‬וכן בתרגום אבן תיבון‪ ,‬וכן בדברי‬                         ‫נאמרים בשיתוף דוגמת "צור" ו"אמת" (ירמיהו י‪,‬י) (נוסח‬
‫הרמב"ם בסיכום ההלכה הראשונה‬                                  ‫אחר‪" :‬צור" ודומיו)‪ .‬ואין לו יתעלה שם שאינו נגזר‬
‫בספר "משנה תורה"‪ ,‬שכיוון שהאל‬                                ‫מלבד שם בן ארבע אותיות‪ ,‬שהוא השם המפורש‪,‬‬
‫מחויב המציאות‪ ,‬חובה לומר רק שהוא‬

‫משום שאין הוא מורה על תואר אלא על מציאות בלבד ראוי לכינוי "אמת"‪ .‬וזה לשונו‪" :‬הּוא‬
‫ֶׁש ַהָּנ ִביא אֹו ֵמר‪ַ' :‬וה' ֱאֹל ִהים ֱא ֶמת' (ירמיהו‬
‫י‪,‬י) – הּוא ְל ַבּדֹו ָה ֱא ֶמת‪ְ ,‬ו ֵאין ְל ַא ֵחר ֱא ֶמת‬    ‫ותו לא‪ .‬ובכלל המציאות המוחלטת היא שהוא נצחי‪,‬‬
‫ַּכ ֲא ִמּתֹו; ְוהּוא ֶׁש ַהּתֹוָרה אֹו ֶמֶרת‪ֵ ' :‬אין‬        ‫כלומר מחויב המציאות‪ .‬הבן אם כן עד היכן הגיעה‬

‫עֹוד ִמְּל ַבּדֹו' (דברים ד‪,‬לה)‪ְּ .‬כלֹו ַמר‪ֵ :‬אין‬            ‫האמירה הזו‪.‬‬

‫ׁשּום ָמצּוי ֱא ֶמת ִמְּל ַבּדֹו ְּכמֹותֹו"‪ .‬וכן הוא‬

‫אחד משמותיו של האל בערבית‪" :‬אלחק"‪ ,‬האמת‪ .‬ויש בכתבי היד‪" :‬ואמתאלה"‪ ,‬כלומר 'ודומיו'‪ ,‬וכן הוא בנוסח‬

‫אלחריזי‪ ,‬וכן גרס מונק ובעקבותיו הרב קאפח ושוורץ‪ .‬ולפי זה "ואמת" אינו אלא קיצור‪ .‬הבן אם כן – פניית הרמב"ם‬

‫לקורא לשים לב לפרטי הדרך שמשה מבקש לתאר בה את ה'‪ ,‬ומה שעליו ללמוד ממנה‪.‬‬
   294   295   296   297   298   299   300   301   302   303   304