Page 281 - מורה נבוכים - חלק ראשון
P. 281
טנ קרפ | תרוי גישמ – רתוי ללוהש | 223
ועשו את ה' יתהדר ויתרומם אסקופה להתקרב לה' על ידיהן לפי מחשבתם השגויה ,והם
נדרסת ללשונותיהם – במקום להׂשגיב מתארים את ה' בהן בתארים שאילו תואר בהם אחד
אותו ,הנחיתו אותו .ואפשר לתרגם גם: מבני האדם היה זה חסרון לגביו .כי אין הם מבינים את
"שגרת לשונם" (ק"י) .בכל מה שחשבו העניינים הנכבדים האלה ,הזרים לשכלי ההמון ,ועשו
שהוא מותר – כל תואר מאניש במקרא
נתפס על ידי ההמון כתואר שאישרו את ה' יתהדר ויתרומם אסקופה נדרסת ללשונותיהם,
אותו הנביאים ,שניתן להשתמש בו ותיארוהו ופנו אליו בכל מה שחשבו שהוא מותר ,והם
בפיוטים ובתפילות בלא הגבלה. מפריזים בזה עד שהם מעוררים אותו להיפעלות לפי
הרמב"ם מוכיח שהרשות להשתמש
מחשבת השווא שלהם .ובפרט אם הם מוצאים לשון בתארים בתפילה היתה שמורה לאנשי
כנסת הגדולה ,והם בחרו רק בשלושת של דברי נביא בכך ,הרי הדבר מותר מבחינתם לגשת
התארים הללו .עד שהם מעוררים לכתובים שראוי לפרשם (שלא כפשוטם) בכל אופן
אותו להיפעלות לפי מחשבת השווא שהוא ,אך הם מבינים אותם כפשוטם ("כחיצוניותם")
שלהם – מתארים את האל הנשגב
כמגיב ומושפע מכל התרחשות ארצית. וגוזרים מהם ומסיקים מהם ובונים עליהם אמירות.
וגוזרים מהם ומסיקים מהם ובונים
12ההיתר לכך נפוץ אצל המשוררים והדרשנים או אצל עליהם אמירות – כגון שאם נביא
מסוים מתאר את ה' כגיבור מלחמה, מי שחושב שהוא מחבר שיר ,עד שחוברו אמירות
המשורר מרבה בתיאורים פיזיים של שחלקן כפירה גמורה ובחלקן יש אווילות ודמיון
גבורתו כדי לרגש את הציבור ולעורר קלוקל המביאים את האדם באופן טבעי לצחוק כשהוא
בו חוויה אסתטית כדרכם של אומני שומע אותם ,ולבכי כשהוא מתבונן כיצד נאמרות אותן
הלשון ,בשעה שדברי הנביא הם רק
האמירות ביחס לה' יתרומם ויתהדר .ולולא ֶחמלתי בגדר משל.
מלגלות את חסרונם של האומרים הייתי מצטט לך מהן 12ולולא ֶחמלתי מלגלות את חסרונם
משהו כדי לעורר אותך על מקומות העברה בהן .מכל של האומרים – שאיני רוצה לחשוף את
קלונם של המחברים ,שהם פייטנים
ידועים .וכאמור בסוף המשפט ,חסרונן מקום הן אמירות שחסרונן גלוי מאוד למבין.
של האמירות עצמן גלוי בפני עצמו, 1 3וראוי שתתבונן ותאמר :אם לשון הרע והוצאת שם רע
והמבין יבין .והרמב"ם נזהר בכבודם חטא גדול ,על אחת כמה וכמה התרת הלשון כלפי ה'
של בני אדם ,אף על פי שלא נזהרו יתעלה ותיאורו בתארים שהוא נעלה מהם .איני אומר
בכבודו של מקום ,כל אימת שהוא יכול
להשיג את מטרתו החינוכית גם בלא לגלות במי מדובר.
13לשון הרע והוצאת שם רע חטא גדול – המונח "לשון הרע" משמעותו 'אמירת דברי גנות אמיתיים על האדם' ,ואילו
הרחבות ועיונים
12ההיתר לכך נפוץ אצל המשוררים והדרשנים – על הציבור ברוב קהילות ישראל ,ורבים הם פיוטי השבח
ב"משנה תורה" ,הרמב"ם אומר בקיצורְ" :ו ֵכן ֹלא ַיְרֶּבה שהפכו ברבות השנים לחלק בלתי נפרד של התפילה.
ְּב ִכּנּו ִיין ֶׁשַּלׁ ֵּשם ְויֹא ַמר ' ָה ֵאל ַהָּגדֹול ַהִּגּבֹור ְו ַהּנֹוָרא ֶה ָח ָזק אמנם לדעת הרמב"ם ,איסורו של רבי חנינה להרבות
ְו ָה ַאִּמיץ ְו ָה ִעּזּוז'ֶׁ ,ש ֵאין ּ ֹכ ַח ָּב ָא ָדם ְל ַהִּגי ַע סֹוף ְׁש ָב ָחיוֶ ,אָּלא בתוארי האל הוא בגדר הלכה פסוקה ,לא בגדר המלצה
אֹו ֵמר ַמה ׁ ֶּש ָא ַמר מֹ שׁ ֶ�ה ַרֵּבנּו" (תפילה ט,ז) .ובמקומות אחרים חינוכית בלבד ,אך בשולחן ערוך הכריע ר' יוסף קארו
הוא מדבר בהרחבה על היבטים אחרים :האיסור להימנע כדעה המצמצמת את תחולת האיסור לפיוטים בתפילת
מהפסקה בתפילה (שו"ת קפ ,רז) או הוספה על מה שתיקנו שמונה־עשרה ,ולא לפיוטים ותשבחות בשאר חלקי
חכמינו ,כדי לא להסיח את דעת המתפללים ולהימנע הבריאה ,אבל הוא מסתייג ואומר" :ומכל מקום נכון למי
שירצה להאריך בשבחי המקום שיאמר אותו בפסוקים", מטורח ציבור (ראו שו"ת קפג ,רנד ,רסא).
רבים חלקו על הרמב"ם בעניין זה ,ודעתו לא נתקבלה כדברי הרמב"ם בפרקנו (או"ח קיד,ט).
