Page 242 - מורה נבוכים - חלק ראשון
P. 242

‫‪ | 184‬מורה הנבוכים | חלק א‬

‫גוף כך מן הנמנע שהוא בעל תואר עצמי‪ .‬ואילו מי‬                                 ‫בגלל מחויבותו לסיסמאות‪ .‬אחדות ה'‬
‫שמאמין שהוא אחד בעל כמה תארים – הוא אומר בפיו‬                                ‫אינה מתיישבת בלב אדם זה‪ ,‬והצהרותיו‬
‫שהוא אחד‪ ,‬אבל מאמין במחשבתו שהוא רבים‪ .‬הדבר‬                                  ‫כלפי חוץ אינן בגדר האמנה‪ .‬לדברי‬
‫דומה לדברי הנוצרים‪" :‬הוא אחד‪ ,‬אבל הוא שלושה‪,‬‬                                 ‫הנוצרים וכו' – הדוגלים באמונת‬
‫והשלושה הם אחד"‪ .‬כך הם דברי האומר‪" :‬הוא אחד‪,‬‬                                 ‫"השילוש הקדוש"‪ ,‬שהוא עקרון יסוד‬
‫אבל הוא בעל תארים רבים‪ ,‬והוא ותאריו אחד‪ ,‬יחד‬                                 ‫בנצרות‪ ,‬שאף על פי שגם הם סבורים‬
‫עם סילוק הגשמות והאמנת הפשטות הגמורה"‪ ,‬כאילו‬                                 ‫שהאל הוא אחד‪ ,‬הם מאמינים שהוא‬
‫מטרתנו וחקירתנו אינה אלא איך נאמר ולא איך נאמין‪.‬‬                             ‫מורכב משלושה היבטים‪ :‬האב‪ ,‬הבן‬
                                                                             ‫שהתגשם בישו‪ ,‬ורוח הקודש‪ .‬הרמב"ם‬
                                                         ‫ציור‪ ,‬האמנה וודאות‬  ‫טוען שאלו מילים חסרות פשר‪ ,‬ומאמיני‬
                                                                             ‫התארים ראויים ללעג כשם שהם לועגים‬
‫‪ 	4‬ואין האמנה אלא לאחר ציור (בדעת)‪ ,‬כי ההאמנה היא‬                            ‫למאמיני השילוש‪ .‬כך הם דברי האומר‬
‫השכנוע במה שהצטייר‪ ,‬שהוא מחוץ לדעת (=במציאות‬                                 ‫וכו' – זהו המפגש הראשון עם מי‬
‫האובייקטיבית) כפי שהצטייר בדעת (=במחשבה‬                                      ‫שדוגלים בייחוס "תארים" לאל –‬
‫הסובייקטיבית)‪ .‬אם משיגים עם האמנה זו שלא ייתכן‬                               ‫השקפה שקנתה את מושבה בגרסאות‬
‫כלל דבר שונה מאותה האמנה‪ ,‬ולא ייוותר בדעת מקום‬                               ‫שונות בקרב חכמי ה"כלאם" ובקרב‬
‫לדחיית אותה האמנה ואין לשער אפשרות דבר שונה‬                                  ‫חכמים יהודים שנמשכו אחריהם (לסקירת‬
                                                                             ‫זהותם ודרכם‪ ,‬ראו א‪,‬עא)‪ ,‬וכל הפרקים הבאים‬
                                ‫ממנה – זוהי ודאות‪.‬‬                           ‫העוסקים בתארים מתמקדים בהתקפה‬
                                                                             ‫נגד ההשקפה הזאת‪ ,‬וכבר כאן מנוסחת‬
‫‪ 	5‬כאשר תפשוט מעליך את התאוות וההרגלים‪ ,‬ותהיה‬                                ‫הטענה בקיצור‪ :‬שיטת התארים כוללת‬
‫בעל תבונה ותתבונן במה שאומר בפרקים הבאים על‬                                  ‫סתירה פנימית ואינה יכולה להיות בגדר‬
‫שלילת התארים‪ ,‬יהיה לך הדבר ודאי בהכרח‪ ,‬ותהיה אז‬
‫ממי שמצייר (בדעתו) את ייחוד השם‪ ,‬לא ממי שאומר‬                                         ‫"האמנה"‪ ,‬והיא חסרת פשר‪.‬‬
‫זאת בפיו ואינו מצייר לו משמעות‪ ,‬שהוא מאלה‬
‫שנאמר עליהם " ָקרֹוב ַא ָּתה ְּב ִפי ֶהם ְוָרחֹוק ִמִּכ ְליֹו ֵתי ֶהם"‬       ‫‪ 4‬זוהי ודאות – ניתן להאמין בדבר־מה‬
‫(ירמיהו יב‪,‬ב)‪ .‬אלא ראוי שיהיה האדם מאלה המציירים את‬
‫האמת ומשיגים אותה‪ ,‬אף על פי שאינם מוציאים אותה‬                               ‫ולהשתכנע שהוא נכון בסבירות גבוהה‪,‬‬
                                                                             ‫גם בשעה שעדיין יש ספק בו (ראו יסודי‬

                                                                             ‫התורה ח‪,‬א‪" :‬שהמאמין על פי האותות‪ ,‬יש בלבו‬

                                                                             ‫דופי")‪ .‬למעלה מכך היא הוודאות‪ ,‬רמת‬
                                                                             ‫ההכרה הגבוהה ביותר של ההאמנה‪,‬‬
                                                                             ‫המבוססת על הוכחה חד־משמעית‬
                                                                             ‫בדבר נכונות הדבר שהאדם מצייר‬

                                                                                                          ‫לעצמו‪.‬‬

‫‪ 5‬כאשר‪ ...‬יהיה לך הדבר ודאי בהכרח – הרמב"ם פונה לקורא המוכן להילחם בנטיותיו הפנימיות ובהרגלי החשיבה‬

‫המשובשים שלו ולהשקיע את המאמץ האינטלקטואלי הנדרש בפרקים הבאים‪ ,‬ומבטיח להנחותו כיצד להגיע לוודאות‬
‫בקביעה שאין לה' תארים עצמיים (ראו פסקה ‪ .)3‬אז ההאמנה שה' הוא אחד ניטעת היטב באדם ונעשית מלאת משמעות‪.‬‬
‫מאלה שנאמר עליהם וכו' – הרמב"ם מעמיד אלה מול אלה אנשים העושים מצוות כלפי חוץ בלבד או מדקלמים‬
‫עקרונות אמוניים ("קרוב אתה בפיהם") מבלי להבין את משמעויותיהם‪ ,‬ולכן הם נחשבים רחוקים ממנו ("רחוק‬
‫מכליותיהם"‪ ,‬כלומר ממחשבותיהם) (ראו עוד עליהם ג‪,‬נא‪ ,)14‬לעומת מי שהכרת ה' מובנת להם ונוכחת בתודעתם ("אמרו‬

                                                      ‫הרחבות ועיונים‬

‫‪ 4‬ההאמנה היא השכנוע במה שהצטייר – המונח מציין גם זיקה רגשית לדבר שמאמינים בו‪ ,‬כנדרש במצוות‬
‫"האמנה" מציין בפרקנו מצב נפשי המהווה יסוד איתן אהבת ה' ויראתו (שם ב‪,‬א‪-‬ב)‪ .‬שכנוע זה הוא גם התנאי‬
‫לתחומים נרחבים במשנת הרמב"ם‪ .‬הוא מציין שכנוע המניע את האדם לקיים את מצוות התורה כדי להיות בגדר‬

                            ‫פנימי הנדרש מבחינה הלכתית במצוות הכרוכות בתודעה‪" ,‬עובד מאהבה" (תשובה י)‪.‬‬
                                                        ‫כגון מצוות ידיעת ה' ואחדותו (יסודי התורה א‪,‬א‪-‬ז)‪ .‬והוא‬
   237   238   239   240   241   242   243   244   245   246   247