Page 228 - מורה נבוכים - חלק ראשון

‫‪ | 170‬מורה הנבוכים | חלק א‬

‫הראייה והשמיעה והריח‪ ,‬מוחשיהם מושגים כאשר‬ ‫‪ 4‬תשובה שנייה‪ :‬השימוש בחושי‬
‫הגופים הנושאים את האיכויות האלה מרוחקים מהם‪,‬‬
‫הראייה והשמיעה כדי לכונן תודעת‬
‫ולפיכך היה זה מתקבל בדמיון ההמון‪.‬‬ ‫השגה מספקת‪ .‬הרמב"ם מתעלם כאן‬
‫מחוש הריח‪ ,‬מפני שאינו מביע השגחה‬
‫‪ 4‬בנוסף‪ ,‬המטרה והכוונה של השאלת החושים האלה‬ ‫אלא קבלה וריצוי בקורבנות (אפודי; וראו‬
‫לו (יתעלה) היא כדי להורות שהוא משיג את מעשינו‪.‬‬
‫והשמיעה והראייה מספיקות לכך‪ ,‬כלומר שכך מושג‬ ‫ג‪,‬מו‪ ,‬שהצירוף "ריח ניחוח" נאמר רק בקורבן‬
‫כל מה שעושה או אומר הזולת‪ ,‬כמו שאמרו על דרך‬
‫הגערה וההרתעה בתור תוכחה‪" :‬ודע מה למעלה ממך‪:‬‬ ‫עולה‪ ,‬מפני שיש בהקרבת העולה יסוד של ביעור‬

‫עין רואה ואוזן שומעת" (אבות ב‪,‬א)‪.‬‬ ‫הדעות הנפסדות שבעבודה הזרה)‪.‬‬

‫המחשבה מיוחסת לה'‪ ,‬אך לא הדמיון‬ ‫‪ 5‬ולכן לא יוחס לו רעיון‪ ,‬שהוא‬

‫‪ 5‬ואתה יודע באמת שדין הכול דין אחד‪ ,‬ושבאופן שבו‬ ‫הדמיון וכו' – מפני שהדמיון מתעתע‪.‬‬
‫נשללה ממנו השגת המישוש והטעם – באותו אופן‬ ‫אך למען האמת‪ ,‬גם הרהור שכלי הוא‬
‫עצמו נשללות ממנו הראייה והשמיעה וההרחה‪ .‬כי‬ ‫רק שלב בתהליך החשיבה‪ ,‬ולא תוצאתו‬
‫הכול השגות גשמיות והיפעלויות ומצבים משתנים‪,‬‬ ‫המושלמת‪ ,‬שהיא החכמה והשכל (א"כ)‪.‬‬
‫אלא שהחסרון של חלקם ניכר ואילו לחלקם מייחסים‬ ‫הפסוקים העוסקים בייחוס דמיון‪ ,‬כגון‬
‫בטעות שלמות‪ .‬זאת כפי שגלוי חסרונו של הדמיון‬ ‫"ְו ָה ָיה ַּכ ֲאֶׁשר ִּדִּמי ִתי ַל ֲעׂשֹות ָל ֶהם ֶא ֱעֶׂשה‬
‫ואילו חסרונן של החשיבה וההבנה אינו גלוי‪ ,‬ולכן‬ ‫ָל ֶכם" (במדבר לג‪,‬נו)‪ּ" ,‬ו ְב ַיד ַהְּנ ִבי ִאים‬
‫לא יוחס לו רעיון‪ ,‬שהוא הדמיון‪ ,‬ויוחסו לו מחשבה‬ ‫ֲא ַדֶּמה" (הושע יב‪,‬יא)‪ ,‬הם פעלים יוצאים‪,‬‬
‫ותבונה שהם החשיבה וההבנה‪ ,‬ונאמר " ֲאֶׁשר ָחַׁשב‬ ‫כלומר שה' מדמה לנביאים‪ ,‬והם אלו‬
‫ה'" (ראו ירמיהו מט‪,‬כ)‪ּ" ,‬ו ִב ְתבּו ָנתֹו ָנ ָטה ָׁש ָמ ִים" (ירמיהו י‪,‬יב)‪.‬‬ ‫שמדמיינים‪ ,‬ולא ה' (אפודי)‪ .‬ונאמר‪:‬‬
‫הרי שאירע גם בהשגות הפנימיות בדומה למה שאירע‬ ‫" ָל ֵכן ִׁש ְמעּו ֲע ַצת ה' ֲאֶׁשר ָי ַעץ ֶאל ֱאדֹום‪,‬‬
‫בהשגות החושיות הגלויות‪ ,‬שחלקן מושאלות וחלקן‬ ‫ּו ַמ ְחְׁשבֹו ָתיו ֲאֶׁשר ָחַׁשב ֶאל יֹ ׁ ְש ֵבי ֵתי ָמן"‬
‫אינן מושאלות‪ ,‬וכל זה כלשון בני אדם‪ :‬מה שייחסו‬ ‫(ראו ירמיהו מט‪,‬כ; ובדומה לו ירמיהו נ‪,‬מה)‪.‬‬
‫לו שלמות – תואר בו‪ ,‬ומה שחסרונו ניכר – לא תואר‬ ‫הרמב"ם מביא עוד פסוק‪ֹ " :‬עֵׂשה ֶאֶרץ‬
‫בו‪ .‬ומצד האמת אין לו תואר עצמי אמיתי נוסף על‬ ‫ְּב ֹכחֹו ֵמ ִכין ֵּת ֵבל ְּב ָח ְכ ָמתֹו‪ּ ,‬ו ִב ְתבּו ָנתֹו‬
‫ָנ ָטה ָׁש ָמ ִים"‪ .‬הרי שאירע גם בהשגות‬
‫עצמותו‪ ,‬כפי שיוכח (א‪,‬נ‪-‬ס)‪.‬‬ ‫הפנימיות – הדמיון והמחשבה‪ .‬וכל זה‬
‫כלשון בני אדם – ו"דיברה תורה כלשון‬

‫בני אדם"‪ .‬ראו ביאור א‪,‬כו‪.1‬‬