Page 227 - מורה נבוכים - חלק ראשון
P. 227

‫‪169‬‬

                               ‫פרק מז‬

                                           ‫תוארי טעם‪ ,‬מישוש ודמיון‬

            ‫הקדמה‪ :‬הפרק עוסק במונחים "טעם" ו"מישוש" ו"דמיון"‪ ,‬ובהבדלים שביניהם לבין‬
                                       ‫המונחים "שמיעה" ו"ראייה"‪.‬‬

‫‪ 1‬אף שדינו כדין הדברים שהושאלו‬                                            ‫הנביאים בחרו תיאורים הנראים להמון כשלמות‬

‫לו וכו' – אף על פי שאין הבדל בין‬             ‫	‪ 1‬כבר אמרנו כמה פעמים (א‪,‬כו; א‪,‬מו) שכל מה שההמון‬
‫תיאור אחד למשנהו‪ ,‬מפני שאי אפשר‬              ‫מדמיין כחסרון‪ ,‬או שאי אפשר להעלות אותו על הדעת‬
‫לייחס שום תיאור לה'‪ ,‬השתמשו‬                  ‫ביחס לה' – ספרי הנבואה אינם משאילים לו יתעלה‪,‬‬
‫הנביאים רק בתארים שנראו להמון‬                ‫אף שדינו כדין הדברים שהושאלו לו; כי אלה שתואר‬
‫כמציינים שלמות‪ ,‬ולא תארים שנראה‬              ‫בהם מביאים למחשבה של שלמויות כלשהן‪ ,‬או שניתן‬

                   ‫שיש בהם חסרון‪.‬‬                            ‫לדמיין אותם (כשלמויות ביחס לה')‪.‬‬

‫‪ 2‬נפעלים ומושפעים ונפסקים וסובלים‬                                        ‫שאלה‪ :‬מדוע יש הבדל בשימוש בתוארי החושים‬

‫כאב – כל החושים סבילים (פסיביים)‪,‬‬            ‫‪ 	2‬לפי הנחה זו ראוי אם כן שנבאר מדוע הושאלו לו‬
‫כיוון שהם רק מגיבים לרשמים שהם‬               ‫יתעלה השמיעה והראייה והריח ולא הושאלו לו‬
‫קולטים מן הסביבה‪ .‬החושים אינם‬                ‫הטעם והמישוש‪ ,‬והרי הוא יתעלה נעלה על (כל אחד‬
‫תמידיים או רציפים‪ ,‬ועלולים להיפגע‬            ‫מ)חמשת החושים באותה מידה‪ ,‬וכל החושים הם‬
                                             ‫חסרון מבחינת ההשגה‪ ,‬אפילו למי שאינו משיג אלא‬
           ‫ולהינזק כשאר חלקי הגוף‪.‬‬           ‫באמצעותם‪ ,‬משום שהם נפעלים ומושפעים ונפסקים‬
                                             ‫וסובלים כאב כמו שאר האברים; וכשאנו אומרים שהוא‬
‫‪ 3‬תשובה ראשונה‪ :‬המגע והמישוש‬                 ‫יתעלה רואה‪ ,‬המשמעות היא שהוא משיג את הדברים‬
                                             ‫הנראים‪ ,‬ושומע – שהוא משיג את הנשמעים‪ .‬כך ניתן‬
‫מחייבים מגע ישיר של הגוף‪ .‬בעיני‬              ‫היה לתאר אותו כטועם וכממשש והדבר היה מתפרש‬
‫ההמון‪ ,‬הראייה והשמיעה והריח נראים‬            ‫שהוא משיג את הנטעמים ואת הממוששים‪ .‬כי דין כל‬
‫מופשטים יותר (השימוש בחושים הללו אין בו‬      ‫השגתם אחד הוא‪ ,‬ואם נשללת ממנו השגת אחד מהם‬
                                             ‫מתחייבת שלילת השגת כולם‪ ,‬כלומר חמשת החושים;‬
‫גדר מעילה מן התורה‪ ,‬אף אם הוא שימוש שאינו‬    ‫ואם מחייבים לו השגת אחד מהם‪ ,‬כלומר השגת מה‬
                                             ‫שמשיג אחד מהם‪ ,‬מתחייב שישיג את כל חמשת‬
‫מותר בהקדש‪ .‬ראו מעילה ה‪,‬טז)‪ .‬נוסף על זה‪,‬‬     ‫המושגים שלהם‪ .‬אך אנו מוצאים שכתבי הקודש שלנו‬
‫לא ראוי שישקע האדם בהם‪ ,‬שהרי‬                 ‫אומרים‪ַ " :‬וַּי ְרא ה'" (בראשית ו‪,‬ה ועוד)‪ַ " ,‬ו ִּיְׁש ַמע ה'" (במדבר יא‪,‬א‬
‫"דיברה תורה כלשון בני אדם" (לקביעה‬
                                                  ‫ועוד)‪ַ " ,‬וָּי ַרח ה'" (בראשית ח‪,‬כא)‪ ,‬אבל לא "וימשש ה'"‪.‬‬
‫שחוש המישוש חרפה הוא לאדם‪ ,‬ראו ב‪,‬לו‪ 4‬ועוד)‪.‬‬
                                                                                                             ‫שתי תשובות‬

                                             ‫‪ 	3‬הסיבה לכך היא מה שהתקבע בדמיונו של כל אחד‪,‬‬
                                             ‫שה' אינו נוגע בגופים כנגיעת גוף בגוף‪ ,‬שהרי הם אינם‬
                                             ‫רואים אותו‪ .‬ושני החושים האלה‪ ,‬הטעם והמישוש‪,‬‬
                                             ‫מוחשיהם אינם מושגים עד שיגעו בהם‪ .‬ואילו חושי‬
   222   223   224   225   226   227   228   229   230   231   232