Page 212 - מורה נבוכים - חלק ראשון
P. 212

‫‪ | 154‬מורה הנבוכים | חלק א‬

‫לייחוס היפעלות לה'‪ ,‬ולכן נמנע מלתרגמו‪ .‬אך אם יובן‬                                   ‫כי מה שנאמר לפני כן – "ַוּיֹ ִספּו ְּב ֵני‬

‫כמשמעות האחרונה הזו יהיה הפירוש ברור מאוד‪ ,‬כי‬                                       ‫ִיְׂשָר ֵאל ַל ֲעׂשֹות ָהַרע ְּב ֵעי ֵני ה'‪ַ ...‬ו ִּי ַחר‬
‫מה שנאמר לפני כן הוא שהשגחתו יתעלה הסתלקה‬                                           ‫ַאף ה' ְּב ִיְׂשָר ֵאל ַו ִּי ְמְּכֵרם ְּב ַיד ְּפ ִלְׁש ִּתים‬
‫מהם עד שאבדו‪ ,‬והם זעקו לעזרה ולא הושיעם‪ ,‬וכאשר‬                                      ‫ּו ְב ַיד ְּב ֵני ַעּמֹון‪ַ .‬ו ִּיְר ֲעצּו ַו ְירֹ ְצצּו ֶאת ְּב ֵני‬
                                                                                    ‫ִיְׂשָר ֵאל‪ַ ...‬ו ֵּת ֶצר ְל ִיְׂשָר ֵאל ְמאֹד‪ַ .‬ו ִּי ְז ֲעקּו‬

‫הפליגו בתשובה וגדלה עליבותם וגבר עליהם האויב‪,‬‬                                       ‫ְּב ֵני ִיְׂשָר ֵאל ֶאל ה' ֵלאמֹר‪ָ ,‬ח ָטאנּו‬
‫ריחם עליהם ופסק רצונו מהימשכות אומללותם‬                                             ‫ָלְך ְו ִכי ָע ַז ְבנּו ֶאת ֱאֹל ֵהינּו ַוַּנ ֲעבֹד ֶאת‬
‫ועליבותם‪ .‬הבן זאת כי הדבר מופלא‪ .‬והבי"ת בדבריו‬                                      ‫ַהְּב ָע ִלים‪ַ .‬וּיֹא ֶמר ה' ֶאל ְּב ֵני ִיְׂשָר ֵאל ֲהֹלא‬
                                                                                    ‫ִמִּמ ְצַר ִים‪ָ ...‬ל ֲחצּו ֶא ְת ֶכם‪ַ ,‬ו ִּת ְצ ֲעקּו ֵא ַלי‬

‫"בעמל ישראל" תהיה במקום "מן"‪ ,‬וכאילו הוא "מן‬                                        ‫ָואֹוִׁשי ָעה ֶא ְת ֶכם ִמ ָּי ָדם‪ְ .‬ו ַא ֶּתם ֲע ַז ְב ֶּתם‬

‫עמל ישראל"‪ .‬הבלשנים מנו דברים רבים כאלה‪:‬‬                                            ‫אֹו ִתי ַו ַּת ַע ְבדּו ֱאֹל ִהים ֲא ֵחִרים‪ָ ,‬ל ֵכן ֹלא‬
‫" ְו ַהּנֹו ָתר ַּבָּבָׂשר ּו ַבָּל ֶחם" (ויקרא ח‪,‬לב)‪ְ [" ,‬ו ִאם ְמ ַעט] ִנְׁש ַאר‬  ‫אֹו ִסיף ְלהֹוִׁשי ַע ֶא ְת ֶכם‪ְ .‬לכּו ְו ַז ֲעקּו ֶאל‬
‫ַּבׁ ָּש ִנים [ ַעד ְׁש ַנת ַהּיֹ ֵבל]" (שם כה‪,‬נב)‪ְ [" ,‬ו ִנ ְכ ְר ָתה ַהֶּנ ֶפׁש‬   ‫ָה ֱאֹל ִהים ֲאֶׁשר ְּב ַחְר ֶּתם ָּבם‪ֵ ,‬הָּמה יֹוִׁשיעּו‬
                                                                                    ‫ָל ֶכם ְּב ֵעת ָצַר ְת ֶכם‪ַ .‬וּיֹא ְמרּו ְב ֵני ִיְׂשָר ֵאל‬

‫ַה ִהיא‪ַּ ]...‬בֵּגר ּו ְב ֶא ְז ַרח ָה ָא ֶרץ" (שמות יב‪,‬יט)‪ .‬והוא נפוץ‪.‬‬             ‫ֶאל ה' ָח ָטאנּו‪ֲ ,‬עֵׂשה ַא ָּתה ָלנּו ְּכ ָכל ַהּטֹוב‬
                                                                                    ‫ְּב ֵעי ֶניָך ַאְך ַהִּצי ֵלנּו ָנא ַהּיֹום ַה ֶּזה‪ַ .‬וָּי ִסירּו‬

‫ֶאת ֱאֹל ֵהי ַהֵּנ ָכר ִמִּקְרָּבם ַוַּי ַע ְבדּו ֶאת ה'‪ַ ,‬ו ִּת ְק ַצר ַנ ְפׁשֹו ַּב ֲע ַמל ִיְׂשָר ֵאל"‪ .‬הבן זאת כי הדבר מופלא – "שהשגחתו יתעלה‬

‫הסתלקה מהם עד שאבדו"‪ ,‬וכשההשגחה סרה‪ ,‬האקראי והטבעי שולט (כלעיל א‪,‬כג‪" ,)3‬וכאשר הפליגו בתשובה‪ ...‬ריחם‬

‫עליהם והפסיק רצונו"‪ ,‬שעזב את רצונו הקדום (א‪,‬י) כחלק מחוקי הטבע והשגיח עליהם‪ְ " .‬ו ַהּנֹו ָתר ַּבָּבָׂשר ּו ַבָּל ֶחם" –‬

‫והנותר מן הבשר ומן הלחם‪ִ " .‬נְׁש ַאר ַּבׁ ָּש ִנים" – נשאר מן השנים‪ְ" .‬ו ִנ ְכְר ָתה ַהֶּנ ֶפׁש ַה ִהיא‪ַּ ...‬בֵּגר ּו ְב ֶא ְזַרח ָה ָאֶרץ" – מן‬

‫הגר ומאזרח הארץ‪ ,‬תיכרת הנפש (במשמעות ד)‪.‬‬
   207   208   209   210   211   212   213   214   215   216   217