Page 206 - טהרה תודעה וחברה - מושגי טומאה וטהרה במשנת הרמב"ם
P. 206

‫‪ 174‬׀ טהרה תודעה וחברה‪ :‬תפיסת הטומאה והטהרה במשנת הרמב"ם‬

‫פרק זה‪ ,‬נכתבו פירושים ומאמרים רבים מספור‪ ,‬ובהם מאמר יסודי של חנה‬
‫כשר‪ ,‬המעניק קריאה צמודה לפרק‪ ,‬ואביא בהמשך את עיקרי דבריה‪ 2.‬כשר‬
‫מעלה את השאלה‪" :‬מה הייתה מטרתו של הפרק שלפנינו?"‪ ,‬מציעה שלוש‬
‫תשובות וקובעת בסיכום דבריה‪" :‬נראה כי קשה לקבוע באופן חד‪-‬משמעי‬
‫מה הייתה כוונתו העיקרית של הרמב"ם בכתיבת הפרק שלפנינו" (עמ' ‪105-‬‬
‫‪ .)103‬עם זאת‪ ,‬אני סבור שקריאה נוספת בפרק מאפשרת לחוות תהליך נוסף‪,‬‬
‫יסודי במשנת הרמב"ם‪ ,‬השופך אור על דרכו האמנותית בהבניית תפיסה‬
‫תהליכית‪-‬דיאלקטית של טעמי המצוות במורה הנבוכים‪ ,‬ומתוך כך על‬

                ‫השקפתו ומאמציו האישיים בשאלת טעמי פרטי המצוות‪.‬‬
                  ‫כבר בפסקה השנייה הרמב"ם מביע את דעתו בעניין זה‪:‬‬

       ‫שיטתנו כולנו‪ ,‬ההמון ויחידי הסגולה‪ ,‬היא שלכולן יש טעם‪ ,‬אלא שאיננו‬
       ‫יודעים את טעמיהן של חלקן ואת אופן החכמה בכך‪ .‬לשונות הכתובים‬
       ‫על כך ברורים‪ּ [" :‬ו ִמי ּג ֹוי ָּגד ֹול ֲא ׁ ֶשר ל ֹו] ֻח ִּקים ּו ִמ ׁ ְש ָּפ ִטים ַצ ִ ּדי ִקם [ ְּככֹל‬

            ‫ַה ּת ֹו ָרה ַה ֹּזאת]" (דברים ד‪,‬ח); " ִמ ׁ ְש ְּפ ֵטי ה' ֱא ֶמת ָצ ְדק ּו ַי ְח ָ ּדו" (תהלים יט‪,‬י)‪.‬‬

‫את המונח "צדק"‪ ,‬הבא בשני הפסוקים המובאים בדבריו‪ ,‬הרמב"ם מסביר‬
‫בכמה מקומות במורה הנבוכים‪ :‬חוקים צדיקים פירושם מאוזנים‪ ,‬שאין בהם‬
‫לא קיצוניות של סגפנות ולא קיצוניות של התמכרות‪ ,‬אלא חוכמה ואיזון‪ ,‬הן‬
‫לחיי האדם הן לחיי החברה‪ 3.‬זו מידה מדויקת של הענקה לכל דבר את מה‬
‫שהוא ראוי לו בדיוק‪ .‬כך‪ ,‬במתן צדקה‪ ,‬האדם נוהג בצדק כלפי נפשו‪ ,‬ומתוך‬
‫כך מוטל על האדם לתת לעני‪ 4.‬על המונחים "חוקים" ו"משפטים" וההבדל‬
‫ביניהם‪ ,‬הרמב"ם אומר שבעיני ההמון "משפטים" הם מצוות שטעמן ברור‪,‬‬
‫ו"חוקים" הם מצוות שטעמן עדיין אינו ברור‪ 5.‬לכל אחת מן המצוות‪ ,‬יש‬
‫טעם‪ ,‬כלומר היגיון או תכלית‪ ,‬בין שאנו יודעים אותה בין שאין אנחנו‬

                                                         ‫יודעים אותה‪.‬‬
‫לעומת מה שאמרנו עד כה‪ ,‬בהמשך הפרק‪ ,‬הרמב"ם יוצר מפנה‪ ,‬תוך‬
‫הבאת דבריהם של חכמים הקובעים שאין למצוות טעם ומסכם את העניין‬

                                                            ‫בלשון זה‪:‬‬

       ‫מה שראוי שיאמין בעניין הזה כל מי ששכלו שלם הוא מה שאתאר‪:‬‬
       ‫למצוה בכללותה יש בהכרח טעם‪ ,‬ונצטווינו בה לשם תועלת מסוימת‪.‬‬
       ‫ואילו פרטיה – עליהם ֶנאמר שהם לציווי גרידא [‪ ]...‬וכל מי שמעסיק‬
       ‫את עצמו במתן טעם למשהו מן הפרטים האלה הוא לדעתי הוזה הזיה‬
       ‫ממושכת שאין הוא מסיר על ידה אבסורד אלא מוסיף אבסורדים‪.‬‬
   201   202   203   204   205   206   207   208   209   210   211